הערה: טעיתי, שגיתי, התבלבלתי – את הטור כתב אלון עידן, ומכיוון שאני כל כך רגיל לאבי שילון במיקום הזה, פספסתי. ותודה לאודי שרבני שתיקן. בכל מקרה אני אכן אוהב את הכתיבה של שילון, והקטע עדיין רלוונטי, אז בחרתי שלא לשנות. עצלן, מה תעשו לי. 

בדרך כלל אני מאוד אוהב לקרוא את הטור של אבי שילון בעכבר העיר. כלומר גם הפעם נהנתי, האיש כותב מצוין, אבל היתה לי בעיה קשה עם התזה. שילון כתב על תורת המשחקים, ונזכר כבדרך אגב בלימודיו בחוג לספרות. הוא פרש ממנו, כי "בחוג מנסים לגלות לילדים את הטריק שמאחורי הקסם". וזאת לדבריו בעיה, כי "מי שמגיע לחוג הוא אדם שאוהב ספרים, שמוקסם מחיבור של מילים למשמעות מסוימת". וברגע שבאים המרצים ומנסים להסביר לו את הבלתי ניתן להסבר, מתקלקלת לה חוויית הקריאה.

הייתי מאוהב בתיכון במישהי שאמרה משהו די דומה. היא היתה ג'ינג'ית מקסימה ו(מה שלא ידעתי להגדיר אז) רוחנית. היא היתה יפה, על הקירות בחדר שלה היו ציטטות מספרים, והיא הכריזה, בזמן שאני מביט בה במבט מעריץ, שלעולם לא תלמד ספרות. מאותה סיבה ששילון ניסח בצורה רהוטה יותר – היא לא רוצה לראות את המכניזם, היא לא רוצה שיקלקלו לה את הקסם.

כמה שנים אחר כך נרשמתי לחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א. בזכות מורה מהתיכון שעודדה את האהבה שלי לעניין, וגם כי שילון ו הג'ינג'ית מהתיכון טועים. המרצים לא ניסו להרוס לי את החוויה המופלאה של קריאת ספר. הם נתנו לי עוד כלים, עוד דרכים, ליהנות ממנה. הם לא חשפו מכניזם כי אין כזה באמת, אין נוסחה לספר טוב, כמו שאין נוסחה למוסיקה משובחת. אפשר לחשוף את הסוד מאחורי טריק זול שמתחזה לקסם, אפשר למצוא את האיש שמתחבא מאחורי הטייטל המכובד של הקוסם מארץ עוץ, או לחשוף את ה"שקר כלשהו" שמאחורי שרלטנים שמתחזים לבעלי כוחות בטלוויזיה שלכם. אבל בספר טוב יש קסם אמיתי, והוא יישאר מקסים ומופלא גם אם תקבלו את התעודה במזכירות של החוג. מה שלמדתם רק ייתן לכם עוד רובד, עוד דרך ליהנות מהיצירה. יש משהו קצת פרימיטיבי בבריחה הזו מידע, מלהבין איך דברים עובדים, קצת כמו אדם קדמון שמעריץ את אל האש, ועזבו אתכם באמא שלכם מאבני צור ועקרונות מדעיים.

סתם תירוץ להכניס תמונה של סקרלט

יש משהו מסוכן וחמקמק בחיפוש אחר "הסוד שמאחורי". לכו לראות את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן. אם ישעמם לכם נורא אתם יכולים לבהות במחשוף של סקרלט ג'והנסון או בפרצוף של יו ג'קמן, עניין של טעם ונטייה. אבל לא ישעמם, באמת. גם שם, במה שנראה לי כמו דימוי לקולנוע, יש מרדף אחרי הסודות שמאחורי הקסם. ואזהרת ספוילר לפני המשפט הבא (דלגו פסקה, זה הכל): בסופו של דבר גם שם יש דיון בסוד שמאחורי קסם אמיתי, והאם כדאי, או אפשר, לגלות אותו בכלל.

היה מרתק לראות את מופע האימים של הנשיא השמיני, וכבר כתבו עליו לא מעט (למשל אבי שילון מהקטע הקודם). מה שהטריד אותי, מעבר לפופוליזם הזול וההשתלחות המטורפת בתקשורת, היו הסתירות הפנימיות בנאום. הרי מישהו כתב את הדבר הזה, ויועצי תקשורת עברו עליו. אף אחד לא שם לב לברדק?

כשקצב אומר שהוא מעריך את המשטרה ושהיא ממלאת תפקיד חשוב, ובמשפט הבא מצהיר שהיא שמה לה למטרה להפיל את הנשיא, אף אחד לא חשב לומר שזו סתירה? כשהוא מסביר שבמשטר טוטאליטרי המשטרה רודפת את האזרח, והעיתונות מגינה עליו, אף יועץ לא פרץ בצחוק והסביר לו שזה מגוחך, שאין עיתונות חופשית במשטרים כאלה? כשהוא קונן על כך שלא ניתן לו לחקור עדים לפני המשפט, אף אחד לא אמר לו שזה תפקידו של משפט, לרדת לחקר האמת, ושככה עובדים הדברים? כשהוא קיטר על פתחון הפה שלא ניתן לו, ועשה זאת בשידור ישיר של 50 דקות בכל ערוצי הטלוויזיה, זה לא נשמע קצת, ובכן, כמו אוי אוי אוי? ביזאר.

אי אפשר לחזור אחורה. אני מניח שזו הכרה כואבת שמכה בך, בלי קשר לגיל או סיטואציה, כל פעם מחדש.

הבת שלי, בת 7, אמרה פעם שהיא כבר התרגלה לזה שאמא ואבא לא גרים ביחד, רק בסופי שבוע קשה לה. אז אולי נוכל לגור ביחד רק בסופי שבוע? זה הרצון הזה לחזור למשהו שכבר לא קיים. כמו לחזור לחדר שלך בבית ההורים, ולגלות בכל פעם מחדש שהוא כבר לא שם, כי אחיך הקטן השתלט עליו, כי הפכו אותו לחדר אורחים/עבודה/ברדק. החלל הפיזי קיים, המהות איננה.

שני שירים שגיליתי רק בזמן האחרון, כרגיל באיחור אופנתי, מתכתבים עם הנושא. הראשון והמקסים מבין שניהם הוא diamonds and rust של ג'ואן באאז. היא כתבה אותו לבוב דילן, כמעט 10 שנים אחרי הפרידה שלהם, אם אני לא טועה, ושמעתי אותו בפעם הראשונה בהופעה של קאברים. הייתי מרותק למילים.

באאז מתגעגעת אל העבר, אבל ממש לא רוצה לחזור אליו – היא מבינה שאי אפשר. כל מה שנשאר, היא אומרת, הם יהלומים וחלודה, מטאפורה מופלאה לזכרונות. בחלק הכי מרגש ומצמרר של השיר היא מספרת עליה ועל דילן, כשהבל הנשימה הקפוא שלהם מתערבל ביחד באוויר החורפי, ומסיימת במשפט speaking strictly for me we both could have died then and there. יש את הרגעים האלה, שהיית רוצה לחזור אליהם ולהישאר בתוכם, לנצח, רגעים שמתגעגעים אליהם עד שזה כואב.

השיר השני מתוק, אבל לא היה חשוב כל כך אלמלא העיתוי בו נתקלתי בו. קוראים לו hands of time ושמעתי אותו בבר, עם מישהי, חשובה. חצי שתוי, כשהשורות על איך אי אפשר להחזיר לאחור את ידי הזמן, סתם דימוי מצ'וקמק למחוגים, מתיישבות בעצב בדיוק במקום. 

מסובך, רגישות היתר הזו בבלוטות הנוסטלגיה. אבל חייבים להבין בסוף. אי אפשר לחזור אחורה. זה עובד למרטי מקפליי, וגם אז זה רק עושה צרות. הפתרון? לשים שיר שמייח ולהמשיך הלאה.

כאב השיניים תקף בשקט, בלי אזהרה, כמו היפאנים בפרל הרבור. כלומר המודיעין היה שם. שנים לא הלכתי לרופא שיניים, ותחזוק הטוחנות הלבנות לא היה באמת משהו שעשיתי בצורה משובחת. אבל מי רוצה לחשוב על דברים כאלה. כלומר עד שאתה מתחיל להתפתל מכאבים ולבלוע אדווילים כאילו היו m&m.

אחרי לילה נטול שינה שבו גם האדוויל לא עזר, קמתי ליום בו המתין לי התור המיוחל לרופא. הזהרתי את הילדים שאבא אומלל וכואב וצריך לעזור הבוקר, ואכן ההלבשה-סירוק-פיזור למוסדות החינוך עברו בשקט יחסי. הם בסדר. יאללה לרופא, שהיה חביב, אמר שלא נורא כל כך, ושלח אותי לקבוע תור לשתי עקירות. אם מישהו רוצה לקנות כליה במצב טוב, אני כאן. צריך לממן את הסיפור הזה איכשהו.

העניין הוא כזה: יש לא פעם פער מסוכן בין מה שאנחנו יודעים רציונלית, לבין מה שאנחנו בוחרים לעשות או לחשוב. וזה לא רק אני, באמת, הרופא אמר שיש עוד רבים כמוני (כלומר טמבלים, אבל לא היה לו נעים לנסח את זה ככה). חוויאר מריאס, הסופר הספרדי, כתב על זה יפה בספר המומלץ בחום-עז "מחר בקרב חשוב עלי". הוא מתאר את הנטייה שלנו להישאר במצבים שאנחנו יודעים רציונלית שהם גרועים, בעלי פוטנציאל מסוכן אפילו. למה? כי אם נפעל, נכיר בסכנה, ובאופן מיסטי אולי נביא אותה על עצמנו. אם לא נזוז, נישאר במקום המוכר, המקום שמרגיש לנו (רגש חסר ביסוס) בטוח. נשמר את האשליה. עדיף להישאר עם השד שאתה מכיר, אם לעברת ביטוי בריטי חביב.

הדוגמאות שהוא נותן: חייל בשוחה, שיודע שהוא חייב לצאת ולהילחם או לברוח, כי האויב תכף מסתער, אבל לא מסוגל לזוז. כי בשוחה בטוח, מוכר, הכדורים שורקים מעליה, ותחושת הביטחון המזויפת ממכרת. עוד דוגמה: עובר אורח בסמטה חשוכה ששומע צעדים מאחוריו. הוא ממשיך ללכת כרגיל. אם יתחיל לרוץ, אולי ירדפו אחריו, אבל עכשיו, כשכל מה שיש זו הליכה רגועה וצעדים שהם אולי תמימים לגמרי, אפשר להישאר שבוי באשליה שהכל בסדר, ואין סכנה.

אני מניח שזה נכון לגבי המון דברים בחיים. לגבי אנשים, לגבי מדינות (מי אמר אירופה ב-1939 ולא קיבל, מי אמר מלחמת לבנון השנייה). אני אחשוב על זה בזמן שאתפתל על כיסא רופא השיניים שלי. בינתיים אתם מוזמנים לכתוב לי בטוקבקים את מה שצעקה עלי בטלפון ר' – מגיע לך. צודקת.

בוא נתמקד בזוטות, בדברים הלא חשובים והמעניינים באמת. למה ביקש הרמטכ"ל לדחות את ההודעה הרשמית על התפטרותו לקצת אחרי חצות בין שלישי לרביעי? תיאוריית הקונספירציה שלי: כדי לנקום בעיתונאים.

הוא הרי יודע איך המערכות עובדות (טייס, בכל זאת): העיתונים נסגרים בסביבות חצות, במערכות האינטרנט יש במקרה הטוב תורן מפוהק. ידיעה כזו מטרטרת את המערכת קשות: מקפיצים כתבים, הופכים את כל העיתון שכבר כמעט נסגר, נשארים עד מאוחר, מקללים, מאחרים בסגירה, מה שגורם נזק כלכלי לעיתון, מעירים כתבים ועורכים במקרה של אתרי האינטרנט. כאב ראש אטומי.

העיתונאים נכנסו בחלוץ? הוא החזיר להם, בקטנה מעצבנת. קטנוני,אבל מבריק.

בדרך כלל אני פשוט מדלג על הטורים של יאיר לפיד ב-"7 ימים". חבל על הווריד במצח. אבל הפעם הוא כתב על המקצוע שלי, באותה תערובת של צדקנות, שטחיות ותאמינו-לי-סטייל שמאפיינת את הכתיבה שלו, וזה כבר עלה לי על העצבים.

למי שלא קרא: לפיד כותב על כתבת מקומונים אלמונית שביקשה ממנו ראיון, מסביר שסירב כי ברור לו שתכתוב עליו דברים רעים, כי "זה תפקידה", ומשם יוצא למסע השמצות של העיתונות הישראלית בכלל. אה, ברור שיש אמירה רפה וכללית על כמה חשוב שתהיה עיתונות חוקרת, כדי לצאת לידי חובה. אבל על זה בסעיף 3.

את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי מאחד מהעורכים שלי. נסענו ביחד תל-אביבה, אני שלחתי sms, למישהי, וקיבלתי בתגובה שיחת טלפון. "מכיר את האנשים האלה, שמקבלים sms וחייבים להתקשר?", שאלתי אותו, "כלומר אם הייתי רוצה או יכול להרים טלפון, זה מה שהייתי עושה". הוא הסכים איתי ואמר שזה רעיון טוב לטור. ומכיוון שהוא עיתונאי תאב רייטינג הוא דרש קרדיט. אני חושב שח' יספיק. בכל מקרה מדובר בהרהור קצר, לא יותר.

העניין עם הטלפון הסלולרי מסובך. מיילים אתה רואה כשאתה מתחבר, אין בזה משהו פולשני. שיחות טלפון רגילות כולנו יודעים לא לבצע בין שתיים לארבע, ואחרי שעות לילה מסוימות (תלוי בנמען). חוץ מזה כבר כתבו על זה גדולים וטובים – למשל בטור הזה של גדי שמשון. אז הכל ברור לא? אה.. לא. סעיף 42 למשל, אצל מר שמשון. הנה אמצעי טוב להסביר למה הסלולרי מסובך.

לכאורה אפשר לסמס מתי שרוצים. זה לא עושה רעש. כלומר תלוי. יש את כל העניין הזה של פרסונליזציה ואפשרויות. זה לא טלפון החוגה עם הצליל התקני שישב מול הטלוויזיה שחור-לבן שבה צפיתם בטלאפלא (מוטי ברכאן מלך. והבובה – דיברה או לא? היה ויכוח ואני כבר לא זוכר). יש צלילים שונים לכל דבר, עוצמות שונות, ים של אפשרויות. אם היא השתיקה את הטלפון וסימסת באחת בלילה זה בסדר. אם היא הולכת על צפצוף עדין שלא מפריע את שלוות חלומותיה זה תקין. אם היא מתעקשת על צמד הצפצופים המעצבנים שמעיר אותה מהשינה אליה צללה בדיוק, כשמחר היא צריכה לקום בשש – טוב זו בעיה שלה. אבל גם שלך, כשהיא מעיפה אותך קיבינימט..

שלא לדבר על אינטונציות ושפת גוף שהולכות לאיבוד במסר כתוב, ועל אינספור מריבות, אי הבנות ושאר ירקות שנגרמות כתוצאה מזה. ועל smsים שנקטעים או לא מגיעים. פעם נכנסתי למריבה מטורפת עם בחורה, לא מבין מאיפה זה נפל עלי, כשרק בדיעבד התברר שמכל ה-sms השנון ששלחתי לה הגיעה רק המילה הראשונה.

בקיצור. smsים זה נפלא, נוח כשאתה באמצע ישיבה, מתאים כשאין לך כוח לדבר. אבל בעייתי ומורכב. כמו כל החיים האלה, בעצם.

 כן, הכותרת היא סוג של טיזינג. אבל היא מתארת דילמה אמיתית: הבעיה של הפוסט הזה היא שאני לא יכול להסגיר את פרטי הבעיה שאני מעלה לדיון במסגרתו. אני רוצה להעלות כאן התלבטות מקצועית שהטרידה אותי בזמן האחרון – חוסר היכולת של עיתונאים במקרים מסוימים לחלוק מידע עם הקוראים שלהם. וכאמור, גם אני לא יכול ממש לספר לכם הכל מאותה סיבה בדיוק.

והנה ההסבר לפתיח האניגמטי משהו הזה. הדילמה היא כזו: יש לך ביד סיפור מצוין, אלא שיש עליו צו איסור פרסום. גורף. אי אפשר לפרסם כלום, אפילו לא את עצם קיום צו הפרסום. אלא שכעיתון, המטרה שלך היא לפרסם כמה שיותר מידע, להוציא את כל מה שאתה יכול החוצה, באריזה מושכת ולפני המתחרים. התאווה לפרסם סיפור טוב היא חלק בסיסי באישיותו המעורערת של כל עיתונאי.

מה עושים? יש כמה אפשרויות. אפשר להפעיל את עורכי הדין ולשלוח אותם לדרוש את הסרת הצו. זה עובד לפעמים, קורה לא פעם שהמשטרה דורשת צווים כאלה בלי הצדקה אמיתית. אם הסירו את הצו זה מעולה, ואתה יכול להוסיף גם למשנה שהפרסום התאפשר בזכות פניית העיתון שלך לבית המשפט. תמיד נחמד לעשות לעצמך נעים באגו.

ואם לא הסירו את הצו? אם באמת הפרסום עלול לפגוע בחקירה רגישה, פגיעה שאתה לא רוצה על מצפונך? כאן נכנסים למשחקים בתחום האפור. תמיד אפשר לשלוף תירוץ ולפרסם ידיעה על הנושא עליו הוטל צו פרסום, מזווית אחרת, בלי להזכיר עובדות שהצו מתייחס אליהן. דוגמה מהזיכרון, ואני מתנצל מראש אם אני לא מדייק: בפרשת נחום מנבר, בשנת 1997, נאסר לפרסם כי הוא נעצר ונחקר בחשד למכירת נשק לאיראן. עיתון הארץ בחר להגיב בדרך הבאה: הוא פרסם כי איש העסקים נחום מנבר נעלם, בעמוד הראשון, עם המשך בעמוד 2. כל שאר הידיעות בעמוד 2 עסקו באיראן, בנשק שיש בידה ושאר ירקות.

יש כאן עקיצה של הרשויות, ורמז למתחרים ולמביני דבר. כמה "מביני" כאלה יש בין הקוראים? לא ברור. ההתלבטות במקרה כזה, מבחינתי, היא עד כמה אתה משרת את הקורא שלך, ועד כמה אתה מתעסק במשחקי אגו ויוקרה חסרי משמעות. אין לי תשובה. הרצון לפרסם, או לפחות לבעוט אם לא נותנים לך לעשות זאת, חזק למדי. בעיקר כשלדעתך איסור הפרסום לא מוצדק. מצד שני, לא פעם מדובר במשחקים שחולפים מעל ראשו של הקורא הממוצע, הנמען העיקרי שלנו. מה עושים? מתלבטים כל פעם מחדש. אין לי תשובות מוחלטות, רק שאלות.

רציתי לכתוב ביקורת על הפסטיגל. אבל זה מיותר. ללכת לפסטיגל ולהתלונן על המסחור והרמה הירודה קשות, זה כמו לנסוע לכנס של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית עם חולצה של בית"ר ירושלים וסיכה של אביגדור ליברמן על הד"ש, ולא להבין למה הבחורים האלה עם הזקן, שנראים עצבניים, מתקרבים אליך עם קרשים.

אני אסתפק בכמה תובנות – היה לי לא מעט זמן מת להעביר בזמן שמעשי האונס המוזיקליים על הבמה התרחשו באין מפריע. בכל זאת, מדובר בחוויה עם איכויות אנתרופולוגיות לא מבוטלות, וחבל לפספס.

1.    העלילה: אני לא מבין איפה עורכי הדין. הם לא הולכים להופעות עם הילדים? מי שכתב את הפסטיגל קיבל "השראה" מכמה מקורות ידועים. ילדה לא מקובלת שנכנסת לחנות ספרים, נשאבת לתוך ספר קסום והופכת לחלק מהסיפור? מי אמר "הסיפור שאינו נגמר"? מלכת קור רעת לב שהפכה את הממלכה האגדית עליה היא שולטת לארץ קרח? איפה התביעה מיורשי עזבונו של ק.ס לואיס, יוצר סדרת נרניה?

2.    סלולרי: הורים נואשים יושבים ומסמסים את עצמם לדעת. כי משעמם. ורועש ומדכא. מעניין היה לראות את גרף התעבורה ברשתות הסלולריות. ומעניין עם מפיקי הפסטיגל חשבו כבר איך להשיג נתח גם מהכסף הזה.

3.    אוכל: שני בייגלה יבשושיים ב-10 שקלים. אשמתי, הייתי צריך לחשוב על אוכל מהבית.

4.    משטרת ישראל: "די אידיוט השוטר הזה", סיכמה הילדה את התרשמותה מהמפגש עם כוחות החוק. שני שוטרים שמנסים להשתלט על עדר ג'יפים ומזדות מלא ילדים נודניקים והורים עצבניים. לא כוחות.

5.    זימרה: מירי בוהדנה ומייקל לואיס לא יודעים לשיר. או לשחק.

6.    להורים: רבקה מיכאלי לכולם, רקדניות עם חצאיות קצרות מדי לאבות שבקהל. לא הקל את הסבל.

7.    שורה תחתונה: הילדה טוענת שהיה מדליק. הגמד אמר שהוא לא אוהב את הפסטיגל. לזכותה של הצאצאה ייאמר, שהיא הציעה שנצא לפני הסוף. נמאס לה. שמחתי לקבל.

אני לא נאיבי, ובאמת לא ציפיתי, אבל רבאק, יש גם הצגות ומופעי ילדים שלא מסתפקים ברעש, שפה עילגת מדוברת וכוכבנים, אלא מנסים להציע קצת יותר. אם קצת עמוד שדרה וכוח רצון, לא נגיע בשנה הבאה. ד"ש לרן דנקר.

"יפריע לך אם חברה תישן אצלי בלילה"?

הנה שאלה שלא חשבת שתשאל את בתך בת ה-7 אי פעם. כלומר, גם כשהיית בן 21, אחרי צבא, לפני טיול במזרח/דרוםאמריקה, ועם תוכניות דביליות ולא מציאותיות על החיים שלך – איך הם ייראו, באיזה גיל תתברגן ותתרבה, וכו' וכו'. גם אז לא היית מעלה על דעתך שזו סוגיה שתצטרך לתת עליה תשובה. גם 13 שנה אחרי, שנייה אחרי הירידה ממדרגות הרבנות, גרוש עם תעודות, זה לא משהו שרץ בראש, עם כל הערבובייה שמתרחשת שם. חושבים המון לוגיסטיקה כשמתגרשים. על תשלומי המזונות, חלוקת חגים וקייטנות. אבל על להביא בחורה הביתה כשהילדים ישנים אצלך? לא ממש.

מישהי סיפרה לי פעם על הרצאה שהייתה בה, של מומחה לשיווק. יודעים למה ההשפעה של הילדים על הרגלי הקנייה של ההורים גדלה בשנים האחרונות, הוא שאל את הקהל. כי אחוז הגירושים בנסיקה. הגיוני. אם הורים הם יצורים רדופי רגשות אשמה באופן כללי, הורים גרושים לוקחים את זה לשלב הבא. ואז עוד צעד קטן. הארדקור. האקסית סיפרה פעם על משהו שמציק לילד בגן, ואמרה שזה בטח בגלל הגירושים. כשתמהתי לגבי הקשר, היא ענתה שנו, למה לא להאשים את הגירושים גם בזה. אז עכשיו להלין בחורה, פלוס קפה וארוחת בוקר, כשהילדים אצלי? שמישהו יירה בי עכשיו ונגמור עם זה. לפחות ביטוח החיים יממן חלק מהטיפול הפסיכולוגי לילדים.

אבל בעצם, מה כבר יקרה? בלילה הם ישנים בדרך כלל בשלווה שגם מטוס חטוף שנכנס בעזריאלי לא יפר, כך שווקאליות יתר מחדר השינה של אבא לא אמורה להפריע. ומה בבוקר? איך זה יהיה, כשהם יקומו (לאט, רגע, מתאוששים, לא רוצה לגן) לשתות שוקו ולבלוס קורנפלקס מול הטלוויזיה, ויגלו בחורה חצי מוכרת בטי שירט של אבא שותה קפה על הספה? ויותר גרוע – מה עם הגמד יחליט לפצוח בטיול לילי ולעבור לישון עם אבא, רק כדי לגלות שמחכים לו במיטה שני אנשים, בביגוד חלקי? פניקה.

מצד שני: לאמא שלהם יש חבר, כבר כמה זמן. ומכיוון שרוב הלילות הם אצלה, הוא דווקא נשאר לישון. והם די מחבבים אותו, ולפחות על פני השטח, לא מפתחים טראומה מיוחדת. וגם לא מתייחסים אליו כאל סוג של אבא מחליף. בינתיים. מה שמזכיר לי: חייב ללמד את הילדה לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר.

טלפון לאקסית. השיחה מבהירה שלה אין בעיה עם העניין. מה שמחזיר את הכדור אלי ואל הנוירוזות שלי. עד היום הילדים פגשו לא מעט ידידות שלי, וגם כאלה שהיו קצת יותר מידידות, אלא שכמובן שלא היה להם מושג על טיב היחסים של אבא והבחורה התורנית. או שכן. הצאצאה שאלה פעם למה אני לא מתחתן עם אחת הבחורות, למרות שאפילו לא החזקנו ידיים בנוכחותם. משהו באנרגיות, או שהילדה חכמה מדי, לעזאזל.

אז החלטתי לשאול. היא בת 7, הילדה. כבר בכיתה ב', אינטליגנטית, אם היא היתה פלשתינאית היו כותבים עליה בעיתון שהיא "נערה", והיא אפילו הסבירה לי פעם מה זו נשיקה צרפתית ושזה מגעיל, כי "אתה היית רוצה שיכניסו לך לשון של מישהו אחר לפה?". בקיצור, כשירה לחלוטין לייעץ ולקבוע עמדות. אז שאלתי. הלכנו ברחוב, חוזרים מאיסוף גן-בית ספר, משוחחים על הא ודא, ואז זרקתי בנונשלנטיות את השאלה. יפריע לך אם חברה תישן אצלי בלילה?

ברור שלא. הילדה נשמעת אדישה, וקצת תמהה על הטיפשות הלא בלתי מייצגת של אבא. היא מציינת את הבחור של אמא שחורפ אצלם לא פעם, ומה פתאום שיפריע לה שתישן אצלי מישהי? ואז היא מתחילה להציע מועמדות. רשימה של ידידות שהיא מכירה, חלקן נשואות באושר, שמבחינתה יכולות לחלוק את המזרון עם אבא. כי אבא דביל. בשבילה לישון זה לישון, לא פורפליי ושלל תנוחות. אז למה שלא תישאר לישון, החברה? לבעלה בטח לא יהיה אכפת.

הבעיה נפתרה. לאף אחד כנראה, כולל ד"ר יצחק קדמן, אין בעיה עם זה שאני אארח מישהי ללילה כשהילדים נמים מעבר לקיר. רק לי. ולרגשות האשמה שלי.