אוטוטו ינחת בארץ הסולן האגדי לשעבר, והקשיש בהווה, רוג'ר ווטרס. המון אנשים שזמזמו בתור טין-אייג'רים את השירים של פינק פלויד בלוויית מחשבות אובדניות-לייט, ישלמו הרבה כדי לצפות בו. הם עושים טעות.

כשהייתי בן 13 בערך מצאתי בתקליטייה של דוד מגניב במיוחד 3 אלבומים של דיפ פרפל. שמעתי על הלהקה וידעתי שיש ז'אנר שנקרא רוק כבד. אבל הדיאטה המוזיקלית שלי הורכבה רובה ככולה מרשת ג' וקצת ממה שארז טל שם ב"מה יש". סקרן, לקחתי את התקליטים הביתה (דודה שלי לא הרשתה להשמיע אותם אצלה בבית, אז לא היתה בעיה).

הרצועה הראשונה בתקליט שבחרתי לפתוח בו (נדמה לי שזה היה דיפ פרפל אין רוק, לא בטוח) היתה של כיוון גיטרות עצבני. זינקתי אל הפטיפון מבוהל, בטוח שמשהו התקלקל. אחר כך ניסיתי עוד פעם. אחרי 2-3 השמעות של האלבום היה לי ברור שגיליתי משהו חדש, בועט ומגניב. זה היה רגע מכונן בהתפתחת הטעם המוזיקלי הלא ממש אוונגרדי שלי.

פאסט פורוורד לתחילת שנות ה-90, אני בצבא, ודיפ פרפל מגיעים לארץ. הסולן התחלף (כמה פעמים, האמת) אבל רוב הצוות המקורי עוד שם. היה לי ברור שאני מגיע לפארק הירקון, בכל זאת – דיפ פרפל. הכתבות בעיתונים ובטלוויזיה (אינטרנט לא היה עוד, רק חול וחול) רק גירו את בלוטות הרוק עוד יותר. קניתי כרטיס בכסף של אמאבא וצה"ל, הלכתי מלא ציפיות והתרגשות.

יום אחרי כתב יואב קוטנר על המופע את ההגדרה הקולעת ביותר – זה לא היה סגול כהה, זה היה ורוד בהיר. חבורת קשישים ארוכי שיער, שעוד זוכרים איך לנגן אבל בקושי מסוגלים לזוז. זה היה עצוב. זה היה מביך. זו היתה מכה קשה לזיכרון ההוא מגיל 13, של ההתגלות המוזיקלית. עברו שנים עד ששמעתי את דיפ פרפל שוב, בעקבות ביקור מוצלח בבר המנזר. טראומה. לא הרבה זמן אחרי ראיתי את ההופעה של מטאליקה, שהגיעו לכאן מייד אחרי האלבום השחור המגה-מצליח, ופוצצו את הבמה, רעבים ומלאי אנרגיות. לא אותה ליגה, לא אותו ענף ספורט.

נכון שיש יוצאים מן הכלל – ניל יאנג, בסדר – אבל בעיקרון, רוקרים צריך לראות בהופעה כשהם בשיא הקריירה, או כמה דקות אחריו. איחור שנמדד בעשורים הוא כבר לא אפנתי, הוא אסון. נדמה לי שרומן גארי כתב ב"עפיפונים" שכדי לשכוח מישהו באמת, צריך לפגוש אותו שוב. זה אולי מומלץ במקרה של אהובה מיתולוגית שהזיכרון שלה לא מניח לכם, אבל לא במקרה של אגדות רוק. אל תפגעו בזכרונות ההאזנה שלכם לצד האפל של הירח, או ל-wish you were here המופתי. עזבו את הקשיש בשקט. תישארו בבית ושימו במערכת את הדיסק עם העטיפה שעליה מנסרת האור המפורסמת. עדיף.

הייתי במסיבה לא מזמן, די מוצלחת, עם אלכוהול רע ומוזיקה סבירה. בתחילת הערב הדי ג'יי חזר קצת אחורה במנהרת הזמן, ושלף שיר ששכחתי מקיומו – סקס, של מופע הארנבות של ד"ר קספר. כשחזרתי מתנדנד הביתה, כל מה שרציתי זה לשמוע אותו שוב. קורה. 

או. בעיה. גלשתי ל-songs.co.il, הדבר הכי קרוב לחנות מוזיקה מקוונת שיש היום בארץ הדיסקים הצרובים. הקספרים דווקא מראים שם נכחות, אבל רק באלבום שלהם מהופעה חיה. שהוא נחמד, אבל אני רציתי את הביצוע ששמעתי במסיבה. ורציתי אותו עכשיו.

דחיית סיפוקים אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אני מניח שזו נקודת תורפה של לא מעט אנשים. אבל האינטרנט ביצע בתכונה הבוגרת הזו סוג של סיכול ממוקד. זה קטלני: פעם היית צריך להמתין 3 שעות עד שנאפסטר, השם ייקום דמה, תשגר לתיקייה הלא חוקית שלך שיר בודד. היום מציעות אי-מיול ודומותיה דיסקוגרפיות שלמות, בפרקי זמן דומים. זה נכון גם לגבי מידע מכל סוג, וידאו קליפים, תורים לתשלום חשבונות שמתחילים להיעלם כי יש חלופה ברשת – הכל נמצא מרחק שניות ולחיצת עכבר. לא צריך לחכות לכלום יותר. הידד.

אבל כן צריך לחכות לביצוע המקורי של "סקס". אם אתה לא רוצה להיות סוג של פיראט, כלומר. לקום בבוקר, להיגרר עם ההנגאובר לחנות תקליטים (בהנחה שהחנויות פתוחות ביום שאחרי המסיבה), ולרכוש דיסק שלם, רק בשביל השיר הזה שהתנחל לך בין האונות.

זה לא הגיוני. אין לנו סבלנות. האינטרנט חיסלה את המעט (מאוד) שעוד היתה לנו. חנות המוזיקה שצריכה לקום כאן מתעכבת, לפי פרסומים שונים, כבר המון זמן. זה טיפשי. ואין לנו סבלנות לחכות גם לזה. הכסף שלנו, בצורת כרטיסי אשראי שמוכנים להישלף ב-3.00 בבוקר בשביל הקספרים, מונח על הרצפה. מחכה שברוני אקו"ם וחברות התקליטים יתחילו לאסוף אותו. אז קדימה.

ראיתי לא מזמן את משימה בלתי אפשרית 3. אקשן נאה, טום קרוז מעצבן. אבל זה לא רלוונטי. הסרט החביב עלי בסדרה הלא ממש חשובה הזאת הוא מס' 2. גם בגלל שג'ון וו יודע לביים פעולה (קצת חיבה יתרה ליונים, אבל נו). אבל גם בגלל שמדובר באחד הסרטים שנוגעים בצורה הכי חכמה שאפשר בסוגיית הגזענות, סיפור לא פשוט בארה"ב, ובעצם בעולם בכלל. וגם אצלנו.

טום קרוז, למי שלא זוכר או לא ראה, מנהל בסרט רומן עם בחורה, ת'אנדי ניוטון. במקרה, היא שחורת עור. במקרה, כי זה לא רלוונטי. הסרט לא מתייחס לזה בשום צורה ואופן. לצבע העור שלה אין שום חשיבות. וזה מה שמייצר תמונה של שוויון מלא. של עולם שבו לצבע עור אין שום משמעות.

באיזשהו שלב זה יקרה לאינטרנט. כשיפסיקו לעשות כנסים שבהם כולם מתפעלים מכמה גדל הפרסום באינטרנט, כשיפסיקו לכתוב על כמה האינטרנט כן נוגס או לא נוגס ממכירות הפרסום בטלוויזיה, כשהשוק יקבל את העסק כמובן מאליו – זה יהיה הסימן שהמדיום החדש נחת סופית.

לנגה, 6.5, מסיימת כיתה א', לא צריך להסביר את זה. סלולרים, אינטרנט – הכל טבעי בשבילה, כמו הטלפון וערוץ 1 של ילדותנו. היא שולטת בעכבר מאיפשהו לפני גיל 3, ברור לה שמחשבים מחוברים זה לזה ויכולים לתקשר ביניהם (היא לא מבינה איך, אבל זה לא משנה. גם אני לא מבין איך, וזה באמת לא משנה). ומעצבן אותה מאוד שאי אפשר לעשות עם הכל יותר – לשנות דברים במשחק, לשלוח הכל לכל מקום. אני עוד מתפעל מדי פעם מהפס המתרחב, נגה מתעצבנת שהכל עוד איטי מדי לטעמה. זה כל ההבדל.

היא יודעת מה זה מסנג'ר, ומשתמשת גם בו וגם במייל. והיא הסיבה שה-2.5 מפרסמים האחרונים שעוד תוהים לגבי הרשת, ימצאו את עצמם שופכים שם המון כסף בקרוב, בלי לחשוב על זה בכלל. עידן הוועידות, המדורים המיוחדים בעיתונים, עומד להסתיים. האינטרנט מסיים עכשיו להיות סוג של חידוש, novelty, ומתקבע סופית בחיים שלנו. תנו לזה שנה-שנתיים.

"רוסה קוף גדול!", דורש הגמד. אני כבר מכיר את הרוטינה. חיפוש קצר בגוגל ואני מארגן לדרדק את הטריילר של קינג קונג. עכשיו הוא ירוץ על המחשב בין 3 ל-10 פעמים, כשהילד, בין שנתיים וחצי, מחקה את מכות הכפיים של קוף ה-CGI על החזה.

וידאו באינטרנט זה לא חדש, גם הפופולריות שלו כבר ברורה לכולם – לפחות למי שאחראי על התוכן באתרים. המפרסמים עוד מנסים להבין איך ומאיפה אוכלים את השילוב הזה בין טלוויזיה לרשת. לילדים לעומת זאת, העניין נראה מובן מאליו. בסלון הפרטי שלי המחשב והטלוויזיה גרים ביחד, מחוברים ביניהם בכבלים. לנגה, כמעט בת 7, ההבדל בין צמד המסכים עוד איכשהו מובן. לתומר ממש לא. הוא רוצה עכשיו ערוץ הופ. אבל איפה? יש את האתר (המשובח) של הערוץ הטלוויזיוני, ויש את האפיק בממיר. מה בדיוק הוא רוצה? הילד לא יודע. למה בעצם הוא צריך לבחור בין המשחקים החביבים עליו לבין הזוגיות הטלוויזיונית של דפנה ודודידו?

כבר המון זמן מדברים על החיבור בין הטלוויזיה לאינטרנט. המון באזוורדז, מונחים טכניים וראשי תיבות – "אינטרויזיה", IPTV, מדיה סנטר. אפשר להריץ קבוצות מיקוד, אפשר לקיים דיונים מלומדים בנושא, אבל בשביל תומר העניין מאוד ברור. אם אפשר לראות על מסך המחשב גם משחקים וגם תוכן וידאו, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בטלוויזיה. מבחינתו אין שום הבדל, ובכלל, לא נראה שממש ברור לו למה אבא דואג להחזיק שני מסכים בחדר במקום אחד. אולי כדי שהוא ונגה לא יריבו.  בכל אופן, לידיעת מקבלי ההחלטות שמנסים לתהות איך לחבר את האינטרנט לקשת ורשת – תומר מצפה שזה יקרה מחר. תודה.