Tag Archive | איירון מן

ספיידרמן 2, או החסרונות והיתרונות בסרטי מק-מארוול

הכותרת לא ממש הוגנת. אני מאוד אוהב את סרטי הקומיקס של מארוול, במידה רבה כי הם כאלה: לא אוסף סרטים שונים, כל אחד ברמה אחרת, אלא מכלול. מארוול לקחו את היקום הקומיקסי שעליו גדלתי והעבירו אותו לקולנוע. מי ששולט על המוצר הסופי הוא האולפן, לא פחות ובעצם יותר מהבמאי. כתבו על זה כבר במקומות אחרים, אז בקיצור: חברת הקומיקס לוקחת במאים ומכתיבה להם את החזון שהסרטים שלהם אמורים לשרת. כל סרט הוא גם המשך וגם הכנה לסרט אחר ביקום הקולנועי. ואני לא מתלונן, כן?

 

זה קצת כמו להיכנס לאחד מסניפי רשת מסעדות משובחת. אתה יודע מה תקבל ואיך יהיה השירות. הסרטים של מארוול תמיד ישלבו מינון יפה של רצינות והומור, העושים במלאכה – שחקנים ובמאים – יהיו אחלה, הסצינה שאחרי הכותרות מצדיקה את ההמתנה באולם המתרוקן. ערכי ההפקה גבוהים, האקשן משובח, העלילה לא מעליבה את האינטליגנציה. ברור שיש חריגות לכאן ולכאן, לטוב (קפטן אמריקה השני) וגם לרע (איירון מן השני).

החריג הבולט היחיד היה הנוקמים. מה שהפר את האיזון שם היה ג'וס וודון, שהפך את הסרט לקצת יותר שלו ממה שמקובל ברשת מק-מארוול. כי היתרון של השיטה הוא גם החיסרון שלה. כמו באותה רשת מסעדות, מארוול לא מפתיעים. הסרטים שלהם מספקים ומבדרים, אבל חסרים את המגע המיוחד, את המשהו הזה שמעבר. נסו להיזכר בסצינה באמת מטלטלת או ציטוט בלתי נשכח מסרט גיבורי על של מארוול. אני לא באמת מצליח, למעט הסרט ההוא של וודון, שכולל כמה שורות שלגמרי היו משתלבות בבאפי או פיירפליי, וסצינות שמתעלות מעל הסטנדרט.

 

מה שמביא אותי לספיידרמן 2, החלק השני בסדרה המחודשת של סוני, שמיהרה להפיק סרטי ספיידרמן חדשים כדי לא לאבד את הזיכיון על איש העכביש בקולנוע. הסרט הוא לא רע לגמרי, באמת, אבל גם לא משהו מיוחד. עד שלב מאוחר למדי ישבתי באולם וחשבתי שמדובר בבידור חביב ותו לא. ואז הגיעה סצנה אחת כה מצוינת, ונאמנה באופן קיצוני לקומיקס, והרימה אותו שלוש דרגות למעלה. משל, אם לחזור למטאפורה הקולינרית, נכנסנו למסעדה שמול סניף מק-מארוול, וקיבלנו ארוחה בינונית, אבל קינוח בלתי נשכח.

שוב, אני לא מקטר. אני אמשיך לראות כל סרט מארוול שייצא, עם הילדים שלי, כל זמן שהם יסכימו לבוא איתי, ובלעדיהם כשהם ישאירו אותי מאחור לטובת חברים בני גילם. אני רק מקווה שפה ושם יהיה במאי שיצליח קצת לפרוץ את הנוסחה ולהעז ולהפתיע. קצת.

האיש שידע הכל בגיל תשע

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

superman_colors_by_andre_vaz-d57bq07

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

הנוקמים – ביקורת, בערך

מאוד נהניתי בנוקמים, אבל אין לי מושג איך הוא הפך לכזה סרט להיט. כי סרט ממש זה לא. זה גיק-פסט. אני לא מבין איך מי שלא מכיר את הקומיקס ואת חמשת הסרטים הקודמים – קפטן אמריקה, ת'ור, שני האיירון-מנים וההאלק (אחותכם הענק הירוק) גירסת אדוארד נורטון – אמור ליהנות.

אני אוהב את ג'וס וודון. גדלתי על קומיקס. יש לי את הנתונים הבסיסיים ליהנות מהסרט. גם תומר התלהב קשות. המנומשת מנגד ישנה חצי שעה באמצע, ונגה לא לגמרי הבינה מה העניין. מבחינתי הן מייצגות את האופן שבו הקהל הרחב היה אמור להגיב. בזמן שתומר מזהה רפרנס למשחק וידאו (ultimate alliance, אם התעקשתם), לא ברור איך הבלתי משכילים בתחום אמורים להגיב.

זה פחות סרט ויותר אסופה של סצינות, דיאלוגים, ועלילה שלא באמת משנה. וזה מאוד כיף. קצת כמו אחד מסרטי הרובוטריקים, רק עם במאי/תסריטאי שיש לו גם שכל וגם נשמה שנמצאת עדיין בבעלותו. אובייקטיבית זה סרט פחות מוצלח מסרניטי למשל, הסרט הראשון שביים וודון, שלא הגיע לעשירית ממספר הצופים וההכנסות של הנוקמים. אין צדק, אין.

ועוד כמה נקודות חשובות:

  • הקטעים הכי מגניבים בסרט הם הגשמת החלומות הרטובים של כל גיק – איירון מן נגד תו'ר! ת'ור נגד ההאלק!! וזה לגמרי עובד.
  • המגע הג'וס וודוני – אירוניה שמפרקת סצינות דרמטיות מדי – מורגש. קצת כמו בכל ההפקה הזו, קונגלומרט ציני פוגש במאי גיק מוכשר.
  • התלת מימד מעצבן ומיותר, די עם המשקפיים הזולים והמעפנים האלה.
  • לא-ממש-ספוילר – יש סצינה אחרי כותרות הסיום, אבל רק מי שמכיר את הקומיקס יבין אותה.
  • והארי דין סטנטון מבליח לחצי דקה משעשעת.
  • הנפילה של הסרט – קפטן אמריקה. התלבושת מגוחכת, התפקיד שלו לא ברור, ודי חבל.
  • הכי מוצלח – האלק. תמיד אהבתי את מארק רופאלו.
  • סקלרט ג'והנסון גם שווה וגם עושה דמות לא רעה בכלל.
  • סאונדגרדן עם שיר לבלוקבאסטר של הקיץ. לקורט קוביין או אדי ודר (יבדל"א) זה לא היה קורה. ביזיון.

מחכה לסרט ההמשך, בטח מחכה.

כמה הערות על ההקרנה של איירון מן 2

  1. סרט מגניב מאוד, אבל ארוך מדי. כמו שאמרה המנומשת: שעתיים זה השעה וחצי החדש. רבאק, עורך, תחתוך.
  2. בכניסה לאולם עמדו שני שומרים שחיטטו בתיקים וביקשו לכבות טלפונים "כיבוי מלא". השכן שלי לשורה עוד סימס משהו באייפון, מכשיר שלא ממש יודע לצלם וידאו כמו שצריך, וזכה לאלומת אור פולשנית מצד הסדרן הגברתן. כאילו שהסרט לא יגיע לאימיול, לטורנטים ולרפידשייר תוך שתי דקות מהקרנת הבכורה.
  3. יש משהו מאוד מגניב במה שמרבל עושה עם סרטי הקומיקס שלה. רוברט דאוני ג'וניור הופיע כטוני סטארק בענק הירוק, סמואל ג'קסון חתם על חוזה להופעה ב-9 סרטים שונים של מרבל כניק פיורי. יש כאן ניסיון להעתיק את המודל של סדרות הקומיקס, וליצור עולם שלם, כשכל סרט הוא חלק ממנו, עם המשכיות של דמויות ועלילות. מה שמוביל לסעיף 4.
  4. בסוף הסרט נשארנו באולם, הגיקים שבגיקים, מחכים לסצנת הממתק שאחרי הכותרות. היא לא הגיעה. אבל הרשת מלאה בתאורים שלה, ואפילו בקליפ שצולם – כן כן, גברתנים בשחור – במצלמה ביתית או סלולרי באולם. היא מאוד מגניבה, בעיקר אם גדלת על קומיקס.

  5. סקרלט ג'והנסון התאמנה 6 שבועות בשביל הסרט, כך כתוב באינטרנט. היא גם צבעה את השיער עוד לפני שהיתה בטוחה שהיא מקבלת התפקיד, כי כה חשקה בו. איך זה מסתדר עם ההופעה האנמית שלה, שהדבר הכי בולט בה הוא ישבן מאוד מאוד סקסי?
  6. טריוויה לגיקים: הקול של ג'רוויס, המחשב של טוני סטארק? זה פול בטאני.
  7. וטריוויה לילדים שגדלו על קומיקס: טוב זה יותר ספוילר, בעצם, אז דלגו אם בא לכם: יש כאן את המגן של קפטן אמריקה, ויש כאן דיבורים על האבנג'רס. מנוד ראש חביב למעריצים, וחשיבה שיווקית בו-זמנית.
  8. ויש הופעות אורח קטנות של לארי אליסון וביל אוריילי, משמח לדעת שגם לימנים קיצוניים יכול להיות הומור.
  9. ac/dc. גם בתחום המוזיקלי ההמשכיות זה קטע נחמד. כמו בסרט הקודם, גם כאן האוסטרלים הקשישים נותנים בראש בפסקול, ויהיה גם אלבום להיטים שלהם שמקושר לסרט. נחמד. אי אפשר לא להזיז את הראש בקצב אחיד כששומעים את highway to hell. וגם את זה:

  10. גם אני רוצה חליפה כזו.
%d בלוגרים אהבו את זה: