אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.

 למעשה לא קרה כלום, אין דרמה, אפשר להתפזר. ניתוח קצר ופשוט, התייבשות קלה ושכיחה למדי אחרי, עילפון וחבלה קלה במצח, וזהו. סוף טוב והביתה. קורה כל יום. 

שני חצאי ימים ביליתי בבית החולים, משגיח על אמא שלי עד שתשוחרר הביתה. הצוות היה נחמד ומאיר פנים, המקום לא היה צפוף מדי – לא פגשנו את הזקנה במסדרון – אפילו האוכל היה סביר. ועדיין היה משהו נורא בחוויה. בית חולים, מקצועי ונעים ככל שיהיה, הוא מקום נורא. זה בדם שלו.

חוויית האשפוז הלא צפוי היא קריעה, זרוע שאוחזת בך ומנתקת באלימות מהמציאות היומיומית, מאשליית התוכנית והשליטה. בבת אחת לוח הזמנים משתנה והופך תלוי בביקור רופא, מכתב שחרור, בדיקות כאלה ואחרות. מתי יקרו כל אלה? עוד מעט. תלוי בחולים אחרים, במקרי חירום, בשלל נסיבות שאין לך שליטה עליהן. זה כוכב אחר, מציאות שאין בה הפיכה משפטית, פצצות איראניות ושאר זוטות. בכוכב הזה עוסקים בלחץ דם, בנוזלים שנכנסים ויוצאים מהגוף, בחיים ומוות. המוות הוא אופציה סבירה ותמידית.

הרופא האנגלוסקסי החביב מישש ובדק, שאל את אמא שלי שאלות שבאירוע חברתי מתוקן היו גורמות להרמת גבה וביטול כל הזמנה עתידית לקפה, הביט בחבורה שעל המצח שלה ופסק: ״יהיה לך קצת הארי פוטר״. עירוי נוזלים, המתנה לתוצאות של כל מיני בדיקות ואפשר יהיה ללכת הביתה. בינתיים האחיות נעות מכאן לשם, צוות הניקיון שוטף ומחליף, מדי פעם אני צריך לצאת מהחדר כדי לספק מראית עין של פרטיות בסיסית. בית חולים הוא לא מקום לחובבי פרטיות וביישנים, את הכבוד העצמי הבסיסי הזה תשאירו בחנייה.

מחוץ לחדר יש עוד לווינים כמוני שמחכים לעדכונים, ובינתיים משוחחים בטלפון על הכל: הפרשות, סיכויים, חששות. פנים נפולים, עיניים נוגות, לא כולם יוכלו לעזוב את הכוכב בקרוב, או בכלל. מתחשק לי להבהיר שאני רק מבקר פה, תייר מזדמן. 

כשאני חוזר הביתה אני רוצה לשרוף את כל הבגדים שלבשתי. הם הולכים לכביסה ואני נכנס למקלחת רותחת. אחר כך אני יוצא החוצה, לרחוב, ולא מצליח לחזור, שואב כמה שיותר שמש ואוויר נקי נטול מחלות. הכוכב הזר של בית החולים נראה רחוק עד לא קיים, אמא שלי כבר בבית, ועם קצת מזל לא נחזור לשם בזמן הקרוב. או אף פעם. 

ומה אם בסוף לא יהיו הרפתקאות, מה אם בסוף החיים משעממים, מה אם בסוף היא סתם תהיה ״מוגלגית משעממת״, כמו האנשים בעולמו של הארי פוטר שאין להם כוחות קסמים. סאחים, נו. 

כל הילדים שלי תהו לגבי העניין הזה של לגדול, כל אחד בדרכו, כל אחד עם החששות שלו. לפעמים אני מזדהה איתם יותר מדי, עם דגש על אלמנט הארי פוטר. יותר מדי ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה מציגות מודל שאי אפשר להתחרות בו. אם לא תוכל להיות קוסם שעל הדרך גם נועד להציל את העולם, מה נשאר? ראיית חשבון? 

גם אני קראתי את הספרים האלה כשהייתי ילד, מחפש למצוא קצת היגיון וקסם בעולם. את ה-חברים שלי מצאתי רק בשלב מאוחר של התיכון, וגם הם היו גיקים חובבי פנטזיה ומדע בדיוני כמוני. אבל רק השיחות עם הצאצאים סגרו לי מעגל ועזרו לי להבין את המהות של ההבטחה שהיתה גלומה בספרים שכל כך אהבתי.

הארי פוטר לא צריך לחפש הרפתקאות בכוחות עצמו. הינשוף שמגיע עם הזמנה להוגוורטס עושה את זה בשבילו, ומתעקש גם כשהמשפחה המאמצת שלו מתנגדת. לוסי נכנסת לארון ומוצאת את נרניה, את בילבו גוררים להרפתקה קוסם וחבורת גמדים, ועוד ועוד. 

וזה התפר הגס בין הילדות לבגרות. הפנטזיה המנחמת היא על הצלה מבחוץ, על משהו שלא רק ייקח אותך אל ההרפתקה והסכנה שאתה מפחד לצעוד לקראתן לבד, אלא גם יוכיח לך שאתה אחר, מיוחד. הארי פוטר הוא היחיד שיכול לעצור את וולדמורט, לוסי ושאר בני משפחת פיוונסי מגלים שהם המלכים המיועדים של נרניה, בילבו הוא המפתח להבסת הדרקון והשבת האוצר. זו הבטחה שכל ילד קצת רגיש, או קצת בודד – גם אם רק בלב – לא יכול לעמוד בפניה. אני אשב ואחכה פה והחיים יעשו את שלהם.

ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין ששום ינשוף לא יגיע. אתה מגלה את האנשים שטוב לך איתם, אתה מגלה את המקומות שבהם אתה יכול להעז ולבדוק. אם יש משהו שקרוב להזמנה מהוגוורטס בישראל זה צו ראשון, ששולף אותך מהקונכייה המוגנת שלך ומכריח אותך להתמודד. זה לא תמיד נעים או יפה, אבל יש בזה ערך ומהות. ועדיין, לפעמים, מתחשק לי לשמוע משק כנפיים מרטיט שכמות מחוץ לחלון. 

״אז יש סרט סטאר טרק חדש״, אמרה האמא עם הנעליים היפות בשולחן ליד, ״משהו עם אובי וואן קנובי״, ואני נחרתי בבוז בלב, וחשבתי למי מחברי אשלח ווטסאפ עם הציטוט, כי לא כולם יבינו את חילול הקודש שבערבוב בין שתי סדרות מדע בדיוני כה דומות וכה שונות.

החברה שישבה איתי לקפה שישי דווקא הבינה. היא שייכת לקבוצה מצומצמת, למעגל קרוב של חברים שיודעים עלי כמעט הכול. רק כמעט. אני מוצא את עצמי אוצר תכנים, מתאים אותם לקהל יעד קטן של אדם או שניים. המון ערוצי תקשורת מצומצמים. לפעמים אותו סיפור רץ בכולם, לפעמים רק אדם אחד יקבל את הכותרת המרעישה. 

יש את החבר שיקבל את תוצאת הוורדל היומית, ציוצים שהצחיקו אותי יישלחו לחבר אחד אם הם קשורים לענייני גיקים, ולחברה אחרת אם הם קשורים לעולם המופרע של שכירות דירות בתל אביב. שיר חדש ומעולה ששמעתי יישלח לשניים-שלושה חברים טובים, קיטורי עבודה לחברה אחרת. יש אנשים שכיף איתם בבר או מועדון, יש התאמות מושלמות לבתי קפה, פרטנרים אידיאלים לסרט (תלוי בז׳אנר), שותפים אידיאלים לנסיעות רחוקות. אם זה על סקס, פוליטיקה, ספרים, סמים – יש מעגל קטן של אנשי שלומי ואהובי ובו עוברים שתי וערב קווי גבול דקים עד בלתי נראים שמפלחים אותם לקהלי יעד זעירים, עם שלל חפיפות וחיבורים. 

זה לא חדש, הרשת המסועפת הזו, אבל לקח זמן עד שהבחנתי בה והכרתי בקיומה. יש משהו בתפיסה החברתית הבסיסית שמנוגד לה. גדלתי על ״האחד״, ״הנבחר״, מישו ועד ניאו מהמטריקס, מהארי פוטר ועד ג׳יימס בונד, מהיפהפיה הנמה עד סאלי של הארי. כי צריך סדר, הירארכיה, אפילו בדמוקרטיה יש ראשון בין שווים. אני אמור להחליט מי החבר הכי טוב, לבחור בבת זוג אחת, לבנות פירמידה ברורה שאולי בסיסה רחב אבל בשפיץ הסיפור אחר לגמרי. באפלקיציות השידוכים אנשים מחפשים את ״החבר/ה הכי טוב/ה שלי״, אדם אחד שימלא את כל הצרכים והרצונות באשר הם. פעם גם אני חיפשתי כזה, היום זה נראה לי מופרך.

יש משהו נוח וטבעי בביזור הזה. יש דברים שרק חבר מסוים יידע להעריך, יש דברים שכיף לעשות במיוחד עם אחר. אני מכיר אנשים שמצאו את התאום הקוסמי שלהם בעולם, יש מעט כאלה, זו שכיחות ברמה של חד קרן. ורוד. עם נצנצים. אני לא מצאתי, וגם אם הפנטזיה על האחת/אחד עוד יושבת היטב במרכזי החיברות בראש, בפועל היא גורמת לי לחרדה וצמרמורות. אני אוהב את החברים והחברות שלי בדיוק כפי שהם. אדם אחד שמסוגל לענות על כל הצרכים, הפנטזיות והרצונות שלך נשמע לי כמו המסעדות המפוקפקות האלה שמגישות פיצה, המבורגר ונודלס. זה מאוד נוח, אולי גם משביע. טעים ומרומם את הנפש? פחות.

מתברר שאחד השירים האהובים עלי בוטל ואני אפילו לא ידעתי. מיק ג׳אגר הודיע שהרולינג סטונס יפסיקו לבצע את ״בראון שוגר״ בהופעות, מבקר המוזיקה של ״הארץ״, בן שלו, שמח על ההחלטה באחד מסדרת טורים בעיתון על תרבות הביטול והוסיף ש״בראון שוגר״ הוא שיר עם מימד רקוב. כמה טוב שג׳אגר הבין לבד, ככה זה כשקולטים את רוח הזמן – הולכים על צנזורה עצמית, בלי לחכות להמון שיגיע לרשת החברתית הקרובה עם זפת ונוצות. 

אני מת על "בראון שוגר". ג'אגר כתב אותו ב-69', עם מילים שחורזות סוחרי עבדים ושפחות יפות והצלפות ורמזים למין בכפייה ומה לא. יש שתי זמרות שטוענות שהן ההשראה לשיר, אחת מהן אקסית של ג'אגר שגם ילדה לו בת, ולפי תאוריות אחרות מדובר בכלל במטאפורה להתמכרות להרואין, שהופך לחום כשמחממים אותו על הכף ולכן "סוכר חום". בראיון מ-1995 התייחס ג'אגר לשיר כערבוב של "נושאים מטונפים", מין וסמים שמתערבלים דרך המילים האמביוולנטיות, ואמר שבטח לא היה מסוגל לכתוב אותו היום. כשהמראיין הקשה ושאל למה, ג'אגר ענה שמן הסתם היה אומר לעצמו שאי אפשר לכתוב חשוף כל כך, ומצנזר את עצמו.  

ג'אגר בגירסת הצנזור היה לגמרי משתלב במרחב העכשווי, שבו אמביוולנטיות, ניואנסים וקצת סליז כבר לא ממש לגיטימיים. אני תוהה אילו עוד שירים של הסטונס לא היו עוברים ועדת אתיקה? ב-Under My Thumb ג׳אגר שר על בחורה שפעם סובבה אותו סביב האצבע הקטנה, אבל היום עושה בדיוק מה שהוא אומר לה, ויש כמובן את ״סימפתיה לשטן״, ואת השיר בעל השם המופלא (Little T and A – (Tits and Ass. הסטונס אף פעם לא היו נחמדים, או חינוכיים. יפה ששלו ושאר העולם הנאור רוצים לבטל רק שיר אחד שלהם. בינתיים. 

אני אוהב את בראון שוגר כי הוא מלוכלך ואפל, כי הוא עושה לי נעים באיד, במקומות שלא מנומס לדבר עליהם. אפשר לשמוע שירים מיזוגניים בלי לשנוא נשים, אפשר לקרוא את ״לוליטה״ בלי להיות פדופיל. אם יתחילו לצנזר יצירות בגלל מוסר השכל נישאר עם אמנות משעממת ודלה ונקייה. עם חיים נטולי לכלוך, בלי נשמה, אידיליית פרברים בסרט של דיסני. אני לא רוצה לחיות ככה. נקי מדי זו הסטייה האמיתית, לא בריא, לא כיף. אם לא ניתן ליצרים מקום, הם ימצאו נתיב אחר, בריא פחות, להתפוצץ דרכו.

צנזורה היא סיפור שאף פעם לא נגמר טוב. לא צריך להרחיק לעבר: הונגריה חוקקה השנה חוק שאוסר על "הצגת וקידום הומוסקסואליות" לבני פחות מ-18, ורשת הטלוויזיה הגדולה במדינה כבר הודיעה שזה ימנע ממנה מלהציג יצירות חתרניות כמו ״משפחה מודרנית״ ו״הארי פוטר״. עד כמה זה שונה מהמקום שתרבות הביטול מובילה אליו? אף פעם אי אפשר לדעת מי יאחז בסופו של יום במספריים, אחרי שאלה נשלפו מהנדן.

לחופש הביטוי יש כבר גבולות קבועים בחוק, אין צורך להוסיף עליהם. אנשים צריכים ללמוד לבלוע, להתמודד, או פשוט לא לצפות-להאזין-לקרוא. גם זה חלק מהדבר היפה הזה שנקרא חירות. החופש לבחור לא לצרוך תרבות, ובעיקר החופש להניח לאחרים ליהנות בלי להידחף להם לצלחת המטאפורית, גם אם יש עליה סוכר חום.

תנשום ותירגע קצת.

לא יקרה כלום, ואם יקרה? אז מה. התורים בשדה, האיחור, הגעגוע למי שנשאר בארץ שנייה אחרי ההמראה. ושדה תעופה שלא הייתי בו וצריך להבין איך יוצאים ממנו, איך עוברים את כל סיוטי התורים והמנהלות שאני תמיד חושד שנועדו לגבות תשלום על ההנאה האסורה שבחופש. רוצה הפסקה מהמירוץ? יש לזה מחיר, מותק.

הטיסה איחרה בכמעט שעה. המסע ללונדון משדה התעופה סטנפילד (סטנסטד? סטנסטון? נשבע שהמציאו את המקום הזה, בחיים לא שמעתי עליו) היה מפרך. נהג המונית התעצבן שחיכינו בצד הלא נכון של הכביש. חדר המלון תוכנן על ידי אדריכל כושל ואגורפוב. אבל זה לא מעניין. בת השבע היתה בטוחה שמדובר בארמון, והתפעלה מהעובדה שההגה בצד ימין. היא צעדה בחדווה ברחובות העיר כמו כיפה אדמה במעבה היער, בלי שמץ של מושג שמטר ממנה אורבים זאבים.

באנו, ראינו אותם, הלכנו לגינת משחקים

הזאבים היו האחריות שלי. אין גבול לחרדות הפוטנציאליות כשטסים עם ילדים. טיסה שתאחר עד תתבטל זה בקטנה. זה למתחילים. יום אחרי הביקור שלנו באולפני הארי פוטר פרצה בהם שריפה קטנה. חברה שלחה לי לינק וקראתי את הידיעה בחמדנות – הנה אישור לכל הפחדים כולם. יום אחד אחרי! השריפה פרצה בלילה וסביר שעד הבוקר הכול במכונה הקפיטליסטית תקתק כרגיל, בטח לא היינו מרגישים. אבל עבורי זה היה ניצחון קטן. אני לא פרנואיד.

הרכבת התחתית עצרה פעם אחת באמצע הדרך. רק שחור ניבט מהחלונות. ואולי היא לא תמשיך, אולי ניתקע כאן שעות. אולי למעלה מתרחשת רעידת אדמה, פעולת טרור, סוף העולם. למראית עין הכול בטוח, מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שתספק כל גחמה בעבור סכום הולם ועוד קצת. למעשה, זהו גשר צר מאוד ופסיעה שגויה קטנה ואתה נופל לתהום.

לקח לי יומיים להירגע. ביום הראשון הצטיידנו במטריות, ותיק הגב היה טעון בסווטשרטים, אבל טיפה לא ירדה מהשמים. הרכבות והאוטובוסים הגיעו בזמן, אנשים נצמדו לימין במדרגות הנעות, מלכודות התיירים פעלו כסדרן. נשמתי. הילדה לימדה אותי שיעור או שניים, מהסוג שאלמד עוד בעתיד ולא אפנים כנראה אף פעם. כשנגה היתה קטנה קנינו לה צעצוע יקר. הנחנו את הקופסה על הרצפה, פתחנו, שלפנו את המתנה, והיא זחלה בהתלהבות והחלה לשחק עם האריזה. בת השבע ירדה מהגימיק היקר שנקרא The London Eye ודרשה סיבוב על ריקשת תלת אופן. זה עלה רבע, הנהג המטורף נסע נגד התנועה איפה שרק אפשר, והיה הרבה יותר כיף.

היו שיחות נפש, ארץ עיר ו-21 שאלות, זעם משותף על מסעדה מחורבנת, תורים וזמן שיעמום שהעברנו ביחד, אפס משברים. היה יקר רצח וקפיטליסטי להפליא, היה מצוין. לא החמצנו, לא איחרנו, לא רעבנו, השמים לא נפתחו. היה כיף. ביום שאחרי החזרה הביתה הרגשתי רפיון נעים בכל הגוף. לא צריך לדאוג לאף אחד, בקושי לעצמי. אני מחכה לנסיעה הבאה.

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

במהלך השבוע האחרון פרצה סערה בטוויטר. בצלאל סמוטריץ' העלה תמונה שבה הוא יושב על כיסא פלסטיק בפלג קטן. יצא לטיול. חש צורך לשתף. הגיוני.

מכאן הכול הידרדר: גולשים חדי עין מיהרו לציין שהחולצה שסמוטריץ' לובש היא של סיום מסלול גולני, למרות שהאיש היה ג'ובניק. הדיון נסק לגבהים של איקונוגרפיית סמלים צבאית. כשהתברר שהחולצה היא לא של גולני, עבר הדיון לתחום זכויות יוצרים, ועלתה השאלה אם הסמל היוקרתי נגנב או לא נגנב לצורכי ייצור החולצה הסגולה של המסלול שבו כן עבר האיש טירונות.

זאפה. רוצים קונטקסט? תקראו עד הסוף

היסטוריונים מטעם עצמם הגדילו את התמונה, באמצעים מתקדמים מן הסתם, ודנו בתאריך שמופיע על החולצה, והאם הוא תומך או סותר את גירסת הסמוטריץ'. אוהדי האיש הוסיפו נופך הומו-ארוטי כשדיווחו על מקרים שבהם לבשו חולצות סוף מסלול של אחים או חברים. אוהד אחר מצא באופן פלאי צילום של ציון לשבח שמוכיח שאולי ג'ובניק, אבל ג'ובניק מוערך, אז הנה לכם.

בשלב מסוים צצו צייצנים שכתבו את המובן מאליו, כלומר שמדובר בדיון אינפנטילי. מה שעורר ויכוח חדש על מהות הציוצים בטוויטר, כללי נימוס אינטרנטיים ועוד. צייצנית שטענה שאולי כדאי לעסוק בהיבטים אחרים של הסמוטריץ' ננזפה על ידי צייצן אחר שביקש ממנה לא "להסגביר" על מה מותר לצייץ, ולא "למשטר" את הדיון. כשאני שומע "למשטר" או "למשמע" אני נתקף גירוד חריף.

סמוטריץ' ארגן את מצעד הבהמות, והודיע שאינו מעוניין בשירותם של רופאים ערבים, כלומר פסל אותם אך ורק על סמך השתייכות לאומית או דתית. כדי להגיע לאופל גדול מזה צריך להתחכך בתומכי כהנא או לאכול כריך מלפפונים במסיבת תה של הקו קלוקס קלאן. אבל היי, החולצה שלו.

***

הטור האחרון של ניר גונטז' צד את עיני מסיבות ברורות – תמיד מעניין לקרוא על גילדה שאתה משתייך אליה. ההיכרות שלי עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שטחית. אני אמנם יתום מלחמה, וכילד יצא לי לבלות בקייטנה או שתיים שיועדה לשכמותי, אבל זה נגמר מהר מאוד ואמא שלי מעולם לא חיבבה את הרעיון של להיות אלמנה מקצועית. היא התחתנה שוב והמשיכה הלאה. יש מספיק טקסי זיכרון והזדמנויות כואבות להיזכר, תודה.

לא שאני מזלזל בארגון. או לפחות לא זלזלתי. יש חשיבות לזכויות יתומים ואלמנות, ומישהו צריך להילחם עליהן. פעם למשל איבדו אלמנות צה"ל את הקצבה ממשרד הביטחון ברגע שהתחתנו שוב, מה שגרם להמון נשים לחיות בזוגיות ללא טקס. רק אחרי שנים ארוכות שונה החוק. אבל כנראה שלא רק בזה עוסק הארגון. הטור של גונטז' דן בהדרה של יתומים מטקסים וייצוג של אלמנות בלבד, ומחיקת תגובות מחאה על כך בעמוד הפייסבוק של הארגון.

יאללה מכות! אלמנות נגד יתומים. וחכו חכו, עם כל ענייני השוויון המגדרי האלה תכף יצטרפו גם אלמני צה"ל לקטטה ויהיה כיף. למה לעסוק בזכויות, או אולי אפילו באקטיביזם פציפיסטי כדי למנוע הוספת חברים לארגון בעתיד, אם אפשר לריב על ייצוג ושליטה.

***

גם אצלי התחוללה שערורייה. משבר אמון קשה שאין לדעת את סופו פרץ לאחר שהבטחה מפורשת לאימון על אופניים ללא גלגלי עזר הופרה חד צדדית וללא נימוק. גם מו"מ קשוח והבטחה לצעצוע בסוף אימון ראוי לא שינו דבר, ורק הובילו לגל נוסף של הטחת האשמות הדדיות, ולבסוף לניתוק מגע ולהסתגרות צד אחד בחדר עם ברביות וספר של הארי פוטר.

***

“הממשלה היא חטיבת הבידור של הקומפלקס הביטחוני-תעשייתי," אמר פראנק זאפה. תכף מלחמה, פשיסטים לאומנים משני הצדדים כבר על הגדרות, אבל למי יש זמן לכל זה כשהחולצה הסגולה של סמוטריץ' מלהיטה יצרים. אני הולך לרוץ שוב ליד אופניים זעירים. אולי בטעות גם אגיע. לאנשהו.

כשהיתה בת ארבע בערך הקטנה שוחחה עם צעצועי האמבטיה שלה. אני דיבבתי אותם כשענו לה. תמיד תהיתי אם היא באמת לא שמה לב שהפלסטו בו כולן עונות לה דומה לקול שלי, שלא לדבר על העובדה שישבתי לידה ושכישורי כפיתום מפוקפקים במקרה הטוב. בשלב מסוים העמדתי את העניין לבחינה. היא סירבה לחפוף ראש ואני הצעתי שנשאל לדעתן של הבובות. באופן מפתיע הן הביעו תמיכה בעמדתי, מה שגרם להתקף עצבים קל. ״לא נכון, זה אתה עושה את הקולות שלהן!״ ובכן, יודעת.

לפני כמה חודשים התחלנו לקרוא את "הארי פוטר". את הספר הראשון הקראתי, את השני והשלישי היא כבר קראה כמעט לגמרי בעצמה. אחרי כמה ימים תחת השפעת המיתולוגיה של ג׳יי.קיי רולינג ביקשה הקטנה לבדוק את תיבת הדואר. למה? סתם. וכך שוב בימים שאחרי. היה ברור שהיא מחכה למכתב מבית הספר לקוסמים הוגוורטס.כשהבנתי שהעניין מסרב לדעוך החלטתי לעשות מעשה, ובסיוע נגה כתבתי לה מכתב מהוגוורטס, בחתימת המנהל אלבוס דמבלדור. הם שמחים שהיא מגלה עניין, ובטוחים שלכשתגיע לגיל 11 (הגיל שבו ניתן להתקבל להוגוורטס), היא תתאים למוסד החינוכי המכובד שלהם.

אני לא יודע למה ציפיתי. חשבתי שזה מגניב, חשבתי שהיא תשמח, לא חשבתי שהיא תיקח את העניין ברצינות תהומית. הילדה היתה מאושרת. היא מחכה לתחילת שנת הלימודים כדי להראות אותו למורה שלה, ולהציג לחברים הוכחה שהנה, יש דבר כזה קסם. היא כבר חושבת על רכישת ציוד לתחילת שנת הלימודים הראשונה, אי שם בגיל 11. היא הודיעה לי שאיאלץ לטפל בזמן החופשות בינשוף שלה (קוסמים משתמשים בינשופים כדי להעביר דואר). היא אמרה לאמא שלה במבט נוגה שתתגעגע אליה כשתלמד להיות מכשפה באנגליה.

אני לא בטוח שאני מבין מה קורה כאן. האם מדובר באמונה תמימה או בגירסה מתוחכמת יותר לצעצועי האמבט, במשהו שהוא מעין אשליה עצמית. אני בעיקר תוהה מה תחשוב כשתסיים לקרוא את הספרים. אזהרת ספוילר, אם טרם קראתם עצרו כאן – דמבלדור, שחתום על המכתב שקיבלה, מת בהמשך. מה יקרה כשהיא תגלה את זה? מה יקרה כשתגדל קצת ותפיסת המציאות שלה תתגבש? האם המכתב גירה את דמיונה ויהווה זיכרון משעשע ומתוק, או שהוא מבוא לאכזבה ומפגש עם קרקע המציאות הקשה?

אני אוהב את סדרת הארי פוטר. מעבר לעושר ההמצאות (והגניבות המוצלחות משלל ספרים ואגדות) הלב שלה נמצא במקום הנכון, והיא מעבירה מסרים חינוכיים בלי להיות דידקטית או מתנשאת, ומבלי לוותר על הנאה צרופה. אני שמח שהקטנה קוראת אותה וחושב שהיא תעשה לה רק טוב. נותר רק לקוות שהמפגש בין הדמיון והמשאלות למציאות יסתיים ללא נזקים ושברון לב.

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.