הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

ביום שלישי התעוררתי מהאזעקה, ואחרי שהתמקמנו במקלט ראיתי שהכריזו על הפסקת אש החל משבע, והבנתי שעכשיו, אחרי שהחליטו להפסיק להילחם, שני הצדדים יפוצצו אחד על השני כל מה שהם יכולים עד לדקה התשעים, ולא נותר לי אלא לחכות ולסמוך על המזל העיוור.

ישבנו במקלט וקיוויתי ממש חזק שהדירה שלי, ששרדה עד כה, לא תחטוף דווקא במטח האחרון. ואז קראתי על באר שבע והתמלאתי צער וכעס וקצת בושה על הדאגות הקטנוניות שלי. ואז יצאנו החוצה, ופתאום לא ברור אם הפסקת אש, או הפרות והפצצות וטהרן תרעד, ומשהו בי התערער.

אני יודע להתמודד עם משברים. די מהר הבנתי שבסדר, מלחמה, ואלה כללי המשחק, וזה עלול להימשך תקופה. אבל ברגע שקיבלתי דרך הכותרות זריקת תקווה קטנה שהנה זה נגמר, הכל הפך לבלתי צפוי ובלתי יציב. טיל ששוגר אחרי השעה היעודה, מטוסים בדרך לנקום, טראמפ מצייץ, ואני מרפרש עמודי חדשות ומנסה להבין מה צפוי לי, אזעקות ומקלטים? שלום של אמיצים?

ונגמר. הבריון הג׳ינג׳י של חצר בית הספר העולמית הכריז על שלום כזה או אחר, והופ, ממחר הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום. ויום אחרי שנקין, שהיה ריק ושקט כל ימי המלחמה, היה עמוס ועתיר תורים לקפה כאילו כלום. וגם אני הייתי כאילו כרגיל אבל עייף, כי לפני שנרדמתי חשבתי על מה אם תהיה אזעקה בכל זאת, ולא הכנו תיק למקלט, והתעוררתי בארבע בבוקר ולקח לי זמן להירדם. 

וכל צליל אופנוע מקפיץ את האוזן, ואני הולך ברחובות ופתאום מודע לכך שאני לגמרי בטווח של טילים משלל מדינות שיכולים לעוף לכאן לפתע. השגרה עשתה קאמבק, אבל משהו בבסיס נסדק. וחשבתי שהנחיות פיקוד העורף היו צריכות להיות משהו בנוסח ״נגמרה המלחמה, בעוד כמה ימים נחזור לשגרה, בינתיים קחו לכם זמן לעבד ולהתאושש. בכל זאת עברתם חתיכת אירוע״. 

וביום שישי נסעתי למסיבה, ובהזמנה נכתב שכל אחד צריך להביא שתייה ואוכל משלו. ניגשתי למטבח, אל שישיית המים המינרליים שקניתי ביום הראשון למלחמה, שיהיה לשהות ארוכה במקלט או בדירה שאין בה חשמל ומים זורמים כי טילים. ובמקום שהמים האלה ישמשו אותי כדי לשרוד מצור הם עזרו לי לעבור לילה של פיזוז, ויש בזה נחמה קטנה. עשו מסיבות, לא מלחמה. 

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.

קמתי בבוקר, קראתי שחיל האוויר תקף בעוצמה באיראן, הכנתי קפה ותהיתי מה אוכל לצהריים. לפי הכותרות הותקפו מטרות אסטרטגיות קריטיות או לא חשובות, האיראנים לא יגיבו או שיפתחו במלחמה, ואין שינוי בהוראות פיקוד העורף וסביר שארוחת הצהריים תתקיים כמתוכנן, או שאלעס תוך כדי ריצה למקלט השכונתי.

זה תהליך ארוך שהשנה האחרונה האיצה אותו אל האינסוף ומעבר לו: התרופפות איטית של המציאות. גדלתי כשאני מחכה למלחמה גרעינית, החור באוזון הדיר שינה מעיני, התכוננתי לנפילת הציוויליזציה כי באג 2000, פחדתי מאיידס, מחלת הפרה המשוגעת, אבולה וסארס, וכשעייפתי מכל זה הסברתי לילדים שלי שכל הקשקוש הזה על וירוס מסין נשמע לי מוגזם, ומצאתי את עצמי עובד מהבית והולך ברחוב עם מסיכה.

השנה האחרונה לקחה את שאריות תחושת היציבות שהיתה לי ופוררה אותן לאבק. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא מתאמץ: אני קורא כותרות שסותרות זו את זו באותו אתר, שומע פרשנים ממשיכים לחזות דברים בביטחון מלא גם אחרי שטעו קשות לפני יומיים, לא מצליח להאמין למערכת – כל מערכת. האנשים שסיפרו שחמאס מורתע מתווכים לי את המציאות עכשיו ואני אמור לקנות את זה? מעניין אם גם בטהראן יושב מישהו וקורא על איומי הממשלה שלו  להנחית על הציונים תגובה שאף אחד לא דמיין, נוחר בבוז וייאוש ומנסה לחשוב איזה אוכל (פרסי!) להזמין.

אני לא משלה את עצמי שמדובר במצב חדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, מערכות טועות ומטעות, ברור לי שזו גם פונקציה של הגיל והניסיון. אבל כמות מקורות המידע וערוצי התקשורת שאני חשוף אליהם עצומה ובלתי נסבלת. מערוץ טלוויזיה אחד ושלושה עיתונים גדולים עברנו לגזיליון אתרים ורשתות חברתיות. ולמעט תגובת עווית לאזעקות אני מוצא את עצמי יותר ויותר קהה חושים לנוכח המציאות ההו-כה-נזילה.

עוד לא ביקרתי במקלט השכונתי. בשלב מסוים טיילתי אליו ברגל כדי להבין מה הסיכוי להגיע אליו כששערי הגהינום ייפתחו. וידעתי בדיוק מה תהיה נקודת האל חזור: אני לא חדש פה, אני קורא חדשות, ומכיר אדם או שניים שמבינים עניין, ולכן היה ברור שברגע שחיזבאללה יחליט שהוא נכנס למשחק ממש, הלך עלי – שעות וימים במקלט, מבול של טילים, ומה יהיה על הילדים שלי ובכלל. זו לא מסקנה שהזדקנה יפה, ובינתיים אני יוצא לאיטי אל חדר המדרגות, מרגיע את אמא שלי בווטסאפ, וממשיך בענייני חמש דקות אחרי תום האזעקה. 

אני משתבלל קצת. זה לא שאני צורך פחות חדשות, אבל הכל הופך יותר ויותר אפוף ערפל, מילים שהן כמו בלון שמאבד אוויר, ורק החטופים ועוד ועוד חיילים שנהרגים הם ממשות ברורה ואיומה שהערפל מנסה למזער ולהסתיר. אני נאחז במוחשיות של הרחוב והשכונה והבועה הקטנה שלי ומקווה – אבל לא מצפה – לעתיד קצת יותר יציב.

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.

ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.

אני אורז ומחכה לאיראנים, מתלבט בין טרולי למזוודה גדולה, כי בארץ היעד קר, ומנגד זו נסיעת עבודה קצרה. מצד שלישי אין שם טילים וכטב״מים, רק אנטישמיות בינונית. 

ביידן הצהיר משהו ביום שלישי, חבר טוב קרא את זה באיחור ברביעי ונכנס ללחץ אבל עבר לו, ואני הגבתי בגיחוך ווטסאפי מתנשא, אבל בחמישי קראתי שמדברים על התקפה תוך יום יומיים והרגשתי את החרדה מדגדגת. ומה זה יום יומיים, צפי לשליח של פדקס? ימי עבודה? סופ"ש גם נחשב?

בכותרות כתבו שישוגרו מאה טילים וכטב״מים, אלוהים יודע למה מאה בדיוק, אפשר היה ללכת על 76 לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל, או 68 כמספר תחרויות האירוויזיון, אם איזה בכיר איראני בארון רוצה להעביר מסר סמוי  כל כך הרבה אפשרויות. 

עדיין לא החלטתי אם טרולי או מזוודה, וביידן, לפי הדיווחים, שיגר לאיראן את המסר הקלינט איסטוודי Don't, ולא ברור אם זה כי הוא קשוח או סנילי, וכבר שכח שהשתמש ברפליקה הזו כמה פעמים בעבר. ואולי הוא בכלל עובד על מיתוג של הקץ׳ פרייז הזה לקראת הפסד אפשרי בבחירות והוצאת ספר במסגרת השקת השלב הבא בקריירה, או מלחמת אזרחים אמריקאית, מה שיבוא קודם. 

אני צועד לקפה בסופ"ש עם אוזניות ותוהה אם אחמיץ את האזעקה כשתהיה, אם תהיה. אמרו שיש 11 דקות עד שהטיל האיראני יגיע לכאן, זה לא מעט. בדקתי איפה יש מקלטים בשכונה, קניתי שישיית מים ופנס, וזה המקסימום. אין מצב לגנרטור, אני רוצה לשמור את הפראנויה שלי בגבולות הסביר, נפשית וכלכלית. מה אעשה בגנרטור כשיבוא שלום? או על רפסודת פליטים? מיותר.

ואם ההתקפה תהיה לפני, והטיסה תתבטל, ואם היא תהיה אחרי, ואני אהיה מעבר לים ואדאג לילדים שלי ולחברים, ואם זה יקרה כשאני באוויר, אולי יהיה לי מושב בשורה הראשונה למופע, כמו הזיקוקים של מירי רגב לכבוד יום העצמאות רק קטלני. כל כך הרבה אופציות והתלבטויות. נראה לי שאלך על טרולי.