״אנחנו צריכים להתייחס למוזיקה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם, ובה בעת לזכור שזה רק רוקנרול״. ברוס ספרינגסטין, איש שמבין דבר או שניים במוזיקה ונוסטלגיה, סיכם את זה יפה. נזכרתי בציטוט שלו כשעמדתי בבארבי, ממורמר, סובל ומעצבן את הסביבה בהופעת המחווה ל״נושאי המגבעת״. 

הייתי במיעוט. רוב האנשים סביבי נהנו לגמרי. על הבמה עלו בזה אחר זה אמנים ששעתם היפה היתה בניינטיז וביצעו, במסגרת דיל של אחד פלוס אחד, שיר של ״נושאי המגבעת״ ואז את אחד הלהיטים הישנים שלהם. ג׳וני שועלי למשל ביצע את ״עכשיו״, שיר אהבה חמוד, קצת קיטשי, ולא קשור בעליל למוזיקה שאוהד פישוף ושות׳ יצרו. מחווה זו מילה יפה, אבל הערב הזה היה כולו שכונה, נוסטלגיה וקריוקי לאנשים מעל גיל ארבעים. 

אם הייתי בא מוכן נפשית אולי הייתי מצליח ליהנות קצת. הכל מתחיל בתיאום ציפיות. בת הזוג אמרה שיש כרטיסים להופעת איחוד של ״נושאי המגבעת״. אחר כך תיקנה שמדובר במחווה, בין היתר כי חברי הלהקה מסוכסכים, ופישוף הסולן לא יתייצב. אחלה, אמרתי לעצמי, לא מזמן היינו בערב מחווה אחר, ליוסי אלפנט, שהיה מעולה. הגעתי לבארבי אופטימי. על הבמה עלתה להקת נוסטלגיית ניינטיז עם דיבור של צוות הווי ובידור באילת, ומשם זה הידרדר. 

מה שמחזיר אותי לציטוט של ספרינגסטין. כי מה אכפת לי בעצם? כמו שאר האנשים בקהל גם אני מתגעגע לניינטיז, למה שהיה בשנים ההן, למה שאני מדמיין שהיה. המוזיקה בבארבי היתה לגמרי פס הקול שלי, אז למה לקטר? ובכן: ״נושאי המגבעת״ היתה להקת אינדי בועטת. ההפך מרגשנות, סכריניות והתפלשות בנוסטלגיה דביקה. מה שהתרחש בבארבי היה מנוגד לחלוטין לרוח הלהקה. תקראו לי סנוב, פוץ, טהרן, הכל נכון. אבל מוזיקה היא לא רק לחן ומילים, היא גם רוח ודימוי וערכים. לא מזמן ראינו את אוהד פישוף מופיע בבר קטן, והוא היה מקורי ובועט ומעניין, ההפך ממה שהתרחש מולי על הבמה. יכולתי לדמיין אותו בקהל, בז וזועם על חבריו לשעבר. 

או שלא. אולי הוא היה נהנה, בוגר ומפויס יותר ממני. אולי זה אני שנצמד בכוח למשהו שכבר לא רלוונטי. נוסטלגיה תמיד נראתה לי כמו בריכה רדודה לכאורה שקל לטבוע בה, לאבד את היכולת להיפתח לדברים חדשים, לאבד את המהות של הדברים שאהבתי והגדירו את מי שאני. אולי אני צריך ללמוד מבת הזוג שהבינה מייד בהתחלה מה קורה, והחליטה שהיא באה לעשות כיף, לא להיצמד לעקרונות. לשחות להנאתה, בלי לטבוע. אין ספק שזה עדיף ובריא יותר לנפש ולעור הפנים. 

זה הדבר הנכון לעשות, אבל לא בשבילי. בהופעת המחווה/איחוד/שקר כלשהו הבאה אני אישאר בבית. סנוב, ממורמר, אבל שמח בחלקו. 

בסך הכל רציתי הפוגה, מנוחה. ההופעה נדחתה בגלל המצב אבל הנה היא מתקיימת. כמו בהרבה תחומים בתקופה הזו קצת לומדים ללכת מחדש. הופעה? זה תלוי הקשר. אחרי כותרות אתמול לא הייתי הולך, בשבוע שעבר זה התאים. הלכנו.

באנו לראות את אסף אמדורסקי בבארבי. יש משמעות לחיבור הזה: באתי עם ציפייה ברורה למופע מהצד הרוקסיטי-אלקטרוני של האיש. פחות דודאים וכוכב נולד, יותר דרישת שלום משנות התשעים. רציתי שעתיים של בריחה מהמציאות האיומה וחסרת התקווה, מישהו שיעלה על הבמה וירים אותי יחד איתו למסע – אולי לא של קסם ומסתורין, אבל גם קצת אסקפיזם קצר מועד זה המון בימינו. 

האורות כבו, הנגנים עלו לבמה, והייתי כבר מוכן להיסחף ולהתנחם כשלפתע פרץ לו ערב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אין רשימת שירים הערב, הודיע אמדורסקי, הערב עושים בקשות מהקהל. והבקשות התחילו לזרום, או יותר נכון להיצעק. ואיכשהו דווקא האנשים שנדחקו קרוב לבמה כמו רוקרים ביקשו שירים שקטים ורגועים, עד שעלה החשד שהמשחק מכור והם שתולים. במקום האמן כאוצר, שמחליט על סדר שירים וקצב של הופעה ומרים ומוריד את הקהל כמו מנצח, קיבלנו את חוכמת ההמונים. וההמון לא היה משהו.

וכך התנהלה ההופעה – שיר שקט, עצירה לבקשות שנצרחות מהקהל, שיר פחות שקט וכן הלאה. אמדורסקי נראה מרוצה, והבהיר שאפשר לבקש הכול – גם השלושרים, רק הגבעטרון היה חסר. נתנו לעניין הזדמנות, ואז עוד אחת, ולבסוף נטשנו באמצע. 

בתחילת הערב עוד ניסיתי לזרום, לכייל מחדש את הציפיות. לא הצלחתי. היה משהו חמים ונוח באולם, כמו שכשוך באמבטיה פושרת מלאה במים שהיה צריך להחליף מזמן. זו היתה הדביקות של ביחד ננצח, של זה לא הזמן לשאול ולהתריס, של טשטוש והימנעות. התפלשות במקום התעלות.

ואני את האסקפיזם שלי רציתי בועט ועצבני ושמח. התכנסות ועצבות וביחדנס עם ארומה של גטו יש לי כל יום, לבארבי באתי כדי להימלט מכל זה, להרגיש קצת נורמלי, קצת לא במלחמה. לא כדי לקבל גירסה עדכנית של מוזיקת פיגועים. הרגע הוחמץ, המציאות סגרה על הבועה התל אביבית שלי מחדש, ולא נותר אלא לחכות לרגע החסד הבא.

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.