טרמינל, לא סיפור אהבה
אני שונא קונקשנס ופוחד מהן. הן מביאות לשיא את הביורוקרטיה השטנית של שדות תעופה, אוטונומיה זרה ששואבת אותך לתוכה במדינה אחת, מעבירה אותך בסבך כללים, הגדרות ובדיקות פולשניות ואז מקיאה אותך לחופי מדינה אחרת.
תאמרו שאני מגזים, תזכירו לי בעדינות שטיסות העבודה שלי הן לרוב במחלקת עסקים, הכל נכון. ועדיין, כשראיתי שבדרך חזרה מברזיל יש לי קונקשן של שעתיים בפריז החסרתי פעימה. נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי ששעתיים זה מספיק ויהיה בסדר, והמשכתי בחיי.
יום לפני הטיסה קיבלתי הודעה מאייר פראנס על איחור קל של עשר דקות בהמראה. לכאורה מה זה כבר עשר דקות, אבל אני לא תמים, הבנתי שזה רק רעם ראשון שמבשר את הסערה. בשדה כבר הבהיר הלוח האלקטרוני שהאיחור תפח לכחצי שעה, הקונקשן שלי הצטמק, העצבים שלי התערערו. המראנו באיחור של כשעה. הקברניט סיפק את הסיבה הכה צרפתית לאיחור: זהו יום הבסטיליה, ומטוסי חיל האוויר של הנפוליאונים יטוסו מעל נמל התעופה שארל דה גול כי למה לא, ויגרמו לסגירתו לכשעתיים. הגיוני.
המטוס נחת, נותרה לי שעה וחצי לטיסת ההמשך החמקמקה. זינקתי ממקומי, זיגזגתי דרך השרוול, הגעתי ראשון לבדיקה הבטחונית ועברתי אותה בהצלחה, ומשם לאוטובוס שייקח אותי לטרמינל, ויש לי עוד כמעט שעה! אבל אין אוטובוס. אני שואל את עובד השדה שיושב ליד הדלת מתי יגיע. הוא מצביע על לוח אלקטרוני שמבשר שהאוטובוס הבא יתייצב עוד חצי שעה. אני מנסה להסביר לו שיש לי קונקשן, שאין זמן, שזה שדה תעופה ולא תחנת רכבת במאה ה-19. האיש מושך בכתפיו.
אני מנסה למצוא את האחראי, להבין כמה זמן ייקח להגיע ברגל, חסר אונים, חסר שליטה. ואז האוטובוס נכנס לתחנה לפתע. שלושים דקות, שלוש, מה ההבדל. היעד שלי הוא התחנה האחרונה, ושארל דה גול שדה גדול. האוטובוס עוצר בכל תחנה, שעון החול אוזל, והנה התחנה הלפני אחרונה. האוטובוס נעצר, ולא זז. אני מאבד שלווה וניגש אל הנהג. When are we going? הוא מביט בי מופתע, ומסביר שהתחנה הבאה היא טרמינל 2B. אני מדחיק דחפים אלימים: No, not where, when? אה, הוא אומר, Now. ומתחיל לנסוע.
אנחנו מגיעים לטרמינל 20 דקות לפני ההמראה. אל על כבר שלחו לי הודעה שצריך להיות בשער לפחות שעה לפני לבדיקות בטחוניות. אני ממהר ומגיע כדי לגלות שעוד לא התחילו לעלות על המטוס. איש ביטחון חביב ומנומנם שואל אותי שתי שאלות ושולח אותי לדרכי. אני שונא צרפתים ושונא טיסות המשך ולא יוצא יותר מתל אביב רבתי, הניחו לי.
הבעיה שלי עם כדורגל
אלמלא מקום העבודה שלי, ספק אם הייתי מודע למונדיאל המתקרב. אני לא חובב ספורט גדול, אבל כשזה מגיע לכדורגל אני עובר מאדישות לעוינות קלה. יש משהו בכדורגל שמנוגד לאופן שבו אני רוצה לתפוס את העולם. ואם חייבים לתלות את ה״משהו״ הזה על וו אחד, הרי זה הקונספט המעצבן של תיקו.
החיים מורכבים, קשים ומתסכלים גם בלי התוצאה הבלתי נתפסת הזו של כלום ושום דבר. החיים שלי טובים, אפילו מצוינים, אבל היום יום של האדם הבוגר מלא פשרות, הבטחות שלא יתגשמו ותסכול. עבודה, ביורוקרטיה, ביקור במוסך, ענייני בריאות – לא כיף, לא סקסי.
כדורגל הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים היחידים שבהם משחק – עימות! – יכול להסתיים ללא הכרעה. בכדורסל אין חיה כזאת. אם משחק אן.בי.איי מסתיים בתיקו יש הארכה של חמש דקות, ואז עוד אחת, ועוד אחת, עד שקבוצה כלשהי תצא מנצחת. בבייסבול המצב דומה. בפוטבול תיקו אפשרי תיאורטית במשחקי העונה הרגילה. התיקו האחרון נרשם בספטמבר 2025. זה שלפניו התרחש 140 שבועות קודם לכן. בפלייאוף אי אפשר לסיים משחק בתיקו, ממשיכים להארכה, שקיבלה את השם ההולם Sudden Death. הראשון שמבקיע מנצח.
התיקו ההוא מספטמבר 2025, במשחק הפוטבול בין הגרין ביי פאקרס לדאלאס קאובויז? התוצאה היתה 40-40. משחק כדורגל יכול להסתיים בתוצאה הבלתי נתפסת של 0-0. תצוגה של אימפוטנטיות מופלאה. ריצה ומסירות ועבירות ומאמץ, והנה חלפו תשעים דקות ודבר לא קרה. אין לי עניין בזה. כשזה מגיע לבידור אני חובב סיפוקים מהירים, דרמה, ווליום גבוה.
וספורט מבחינתי הוא בידור, לא אמנות. ספרים, סרטים ויצירות אחרות שמספקות זווית מבט נוקבת על החיים, שמציגות ייאוש וכישלון, תוגה ונהי? כן בבקשה. אבל כשאני הולך לסרט חדש מבית מארוול אני מצפה לצאת מהאולם עם האשליה המתוקה שהטובים מנצחים והכל מסתדר בסוף. כשאני רואה משחק מכל ענף ספורט שלא יהיה אני רוצה הכרעה. או שהטובים ינצחו, או שיפסידו כדי לבנות את הסיפור של הפרק הבא, שבו הם חוזרים לנקום. תיקו אפרפר כמו החיים עצמם? לא תודה.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים