נהג המונית שואל אותי מאיפה אני. השעה מאוחרת, אני לא אוהב להגיע למדינות זרות בחושך, הטיסה היתה ארוכה, ולא מתחשק לי לומר ״ישראל״ ולבדוק מה יקרה. אני מהסס לשנייה: ״תל אביב״. הוא מקמט את המצח. ״תל אביב… זה באירופה?״. ״כן, מקום קטן באירופה״. זה מספק אותו.

גם סינגפור היא מקום קטן. קטן ומשונה. לפי גוגל היא יכולה להיכנס 30 פעמים לתוך ישראל. יש בה 6 מיליון איש, חצי מהם לא ילידי המקום. הכל מסודר ונקי, התחושה היא שזו מדינה מפלסטיק, קניון ענקי, מרכז עסקים, ישות מומצאת וסטרילית. 

הגעתי לכנס ענק ומסתובבים בו אנשים מכל העולם, בשלל צבעים, תלבושות, סיפוריי חיים. אני מדבר עם קולגות שהסיפור שלהם שונה באופן קיצוני משלי. עמיתה שנולדה בפולין, והספיקה לחיות בחמש מדינות שונות. אחרי 10 שנים בטוקיו היא גרה היום בסן פרנסיסקו. דוברת שבע שפות – כולל יפנית שוטפת – אזרחית העולם הגדול. ויש איטלקי שחי בעבר בסינגפור, עבר לישראל, והיום הוא בפריז, אינדונזית שנולדה בכפר נידח של 5000 איש ודילגה בין מדינות באסיה, ועוד ועוד ועוד. נראה שאף אחד לא חי במדינה שבה נולד, כולם נשואים לבני לאומים ואזרחי מדינות שונים מהם, רק אני הפרובינציאלי חי בפינה הקטנה שלי מאז ומעולם. 

סינגפור מסבירת פנים למי שבא לבקר או לעבוד בה. חוקי העבודה נוחים למעסיק, קל לפטר, קל להשקיע ולהזיז כספים. אין פשיעה כי הכל מצולם, החוקים נוקשים והעונשים קשים. בכניסה למדינה מצלמה חכמה לוכדת את הפנים שלך, ויש לה מצלמות אחיות שפרוסות בכל מקום. אם תעבור את הכביש באדום האח הגדול יידע מייד, והקנס – הכבד – יהיה בדרך עוד לפני שתגיע למדרכה בצד השני. יש עונש מוות בסינגפור, בין היתר על סמים מכל סוג, יש ענישה בהלקאה, ובאופן כללי אין שום דחף ורצון לבדוק מה קורה אם אתה יוצא מהמסגרת. 

אין פקקי תנועה כי מספר המכוניות מוגבל. רוצה לקנות מכונית? גש למכרז על עצם הזכות לבצע את הרכישה, אם תזכה במכרז תצטרך לשלם הון קטן על ההיתר עצמו, ורק אז תוכל סוף סוף לקנות בהמון כסף מכונית כי מסים ותקנים ומה לא. התחבורה הציבורית יעילה, גם המוניות, והכל קרוב, נסיעה קצרה של פחות מעשרים דקות. זו דיקטטורה רכה, שמשלבת אלמנטים סוציאליסטיים וקפיטליסטיים, ומושכת אליה אנשים מכל העולם. 

אחרי נסיעת המונית הראשונה אני משחרר. כששואלים אני עונה ״ישראל״. התגובות נעות על מנעד של אדישות מנומסת. בשני מקרים מספרים לי שישראל אימנה את הצבא של סינגפור, פה ושם שואלים אם עכשיו רגוע יותר במזרח התיכון, לרוב מהנהנים בנימוס. אני בצומת מרכזי באמצע העולם, והפינה הקטנה שלי לא מאוד רלוונטית כאן. יש בזה משהו נעים. לילה לפני הטיסה חזרה אני חולם שאני צועד ברחובות סינגפור ולפתע שומע אזעקות. הצליל שלהן חלש, אבל ברור. בבוקר שאחרי אני קם ואורז, מוכן לחזור לתל אביב הקטנה שבאירופה.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה.