הייתי השנה ברואנדה ובקניה אבל בעולם הכי שלישי נתקלתי השבוע בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

מן הסתם ידעתי שמדובר במקום איום ונורא. ידיעה כללית כזו, בשולי המוח, משהו רחוק שלא באמת קשור אלי, כמו רעידת אדמה בנפאל, כמו עזה. ואז החלטנו לנסוע לסיני, האוטובוס לאילת יוצא מהתחנה, והנה אני שם, מזועזע.

לא חסרים מקומות מוזנחים ומלוכלכים בישראל, אבל התחנה המרכזית היא מקום שבור. נראה שמישהו התאמץ בכוונת מכוון להפוך אותה לדוחה, לא יעילה, הרוסה. זה מתחיל בחיפוש אחר מעלית בקומה הראשונה, שנראית כמו שוק עמוס בעיר ענייה בהודו. רק מעלית אחת עובדת. ואז יוצאים אל קומת רציפי האוטובוס. טינופת, אריחים שבורים, שירותים נעולים, הומלסים, ג'נקיז, יצורים.

חיפשנו שלטים, שאלנו אנשים, ובסוף מצאנו את הרציף הלא ממש מסומן שלנו, ליד חנויות שרובן סגורות ומנותצות. החלל גדול ורחב אבל ספסלים בו מעט, ואם אפשר למקם אותם צמוד לפח אשפה גדוש למה לא. מישהו חדור ייאוש קיומי ושנאת אדם תכנן פה גם את סידורי הישיבה. בת הזוג שואלת אם באמת אין שירותים פתוחים בכל הקומה. אין. יש בקומה מעל אבל לא מומלץ ללכת, כי אין לדעת במי תיתקל בפנים. מסוממים? זומבים?

כשהאוטובוס מגיע – בזמן! – תחושת ההקלה פיזית. כאילו עברנו דרך יקום צידי אפל שלא קשור לתל אביב של 2026 או לכלי הרכב המודרני שאנחנו יושבים בו. אבל זה מה שנורא באמת בתחנה המרכזית: לא מדובר במבנה נטוש בצד הלא נכון של העיר. זה עדיין מסוף תחבורה מרכזי, שלכאורה נמצא תחת אחריות הרשויות וחברות התחבורה הציבורית, שמזניחות אותו ואת הנוסעים, מרימות אצבע משולשת אל מול האנשים שהן אמורות לשרת. הביקור בתחנה המרכזית הרגיש כמו אזהרה לקראת הבחירות הקרובות, לקראת המשך ההידרדרות של המקום הזה. בקרוב של הסרט שאנחנו עלולים לחיות בו ממש בקרוב, התחתית של הבור בסוף הנפילה.

ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.