"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

"העולם לא מסתובב סביבך את יודעת," אמרתי למתבגרת, ובאיזשהו מקום פיה צנחה מפרפרת על הרצפה. זה היה משפט הורים קלאסי, והוא החליק לי מהפה בטבעיות ונשמע לי נכון ומדויק.

יש לי המון משפטי הורים. האהוב עלי בלי ספק או מתחרים הוא "זה ייגמר בבכי". זה בדרך כלל נגמר בבכי. אני מנסה להימנע מהם. לא להיכנע לתכתיבי הזמן, להיות אבא מגניב ואחר. אבל אבא מגניב זה אוקסימורון.

כשהמתבגרת היתה בת חמש או שש ועוד גרנו בתא משפחתי סטנדרטי ישבנו יום אחד שנינו בסלון. אמא שלה ותומר ישנו צהריים. ואז כשהמתבגרת העלתה את התהייה "ומה אם הם מתו?" התשובה היתה מוכנה לי כבר על הלשון. אותה תשובה שאני קיבלתי יותר מעשרים שנה קודם לכן. אז זה היה אחי הקטן שתנומת הצהריים שלו התארכה מעבר לרגיל. אז אני תהיתי אם הוא עוד חי. והתשובה שקיבלתי, ושעמדתי לשלוף לשימוש בעצמי, היתה "לא אומרים דברים כאלה".

אני זוכר את פרץ רגשות האשם שהציף אותי עד היום. את התחושה המדויקת. ברור לי מאיפה התשובה הזו מגיעה. כשאתה ילד אתה לא מבין את החרדות שמלוות הורים. בטח את ההורים שלי, שהחיים כבר העבירו אותם שיעור למתקדמים בהפתעות לא נעימות וטרגדיות. היום אני מבין היטב. וגם בגלל זה כמעט וכבר חזרתי על האמירה ההיא. אבל עצרתי ברגע האחרון והצעתי שנבדוק. התפצלנו – היא ניגשה לבדוק אם תומר בחיים, אני ניגשתי לבחון את המצב של אמא שלה. חזרנו עם מסקנות חיוביות והמשכנו בשגרת יומנו.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אבל זו לא דוגמה מייצגת. כשאני כועס, כשאני חרד, כשאני מרגיש שאני לא מצליח לעזור להם, כשאני סתם עייף או טרוד, הרפליקות האלה נשלפות כאילו הן חלק מאיזה מאגר חירום. כאילו עברתי קורס למתחילים באיך להיות הורה, שכולל את המשפטים האלה. חלק מדרישות התפקיד.

העולם באמת לא מסתובב רק סביב המתבגרת. אבל מבחינתה, כרגע, הוא צריך לעשות בדיוק את זה. באיזשהו מקום היא צודקת. היא והאחים שלה הם בטח מרכז העולם שלי, כלומר אני סובב סביבם. גם זה משהו. אני מתלבט מדי פעם אם אני אמור להאיר את עיניהם לגבי הנטייה הזו של העולם לא להסתובב יותר מדי מסביב לאנשים שלא לומר לחלק להם כאפות פה ושם. או שהמציאות תעשה את זה כבר בשבילי, ואין סיבה לעזור לה להבהיר להם את חוקי המשחק.

אני מנסה לצמצם את מספר קלישאות ההורה שלי למינימום. אין לי סיכוי לנצח, זה קרב אבוד. אני יכול למזער נזקים, להפסיד בכבוד. ולהתנחם בזה שזה לא נורא. מבחינת הילדים ממילא חלק ניכר מהזמן אני סטטיסט בהצגה שלהם, כי היי – זה לא שהעולם שלהם מסתובב סביבי.

אחד הספרים האהובים עלי כרגע בלי קשר לעובדה שהוא מיועד לגילאי 3-5 בערך הוא "אריה הספרייה". בתום יום שחציו בעבודה וחציו ענייני איסוף ממערכת החינוך, הכנת אוכל, מקלחת ושאר לוגיסטיקה מגיע שלב הקראת הסיפור לפני השינה. טקס קדום רב חשיבות שאין לדלג עליו. והכוכב הבלתי מעורער כרגע הוא האריה חובב הסיפורים. תקציר העלילה: יום אחד מופיע אריה בספרייה, ומאזין לשעת סיפור. מנהלת הספרייה, גברת דפני הקפדנית, מחליטה שכל עוד הוא לא מפר את הכללים אין בעיה, שיסתובב במקום חופשי. אט-אט הקשר ביניהם מתהדק. אלא שאז, בעקבות מקרה חירום, האריה נאלץ להפר את החוקים, מה שמוביל לפיתול הדרמטי בעלילה. מכאן תקראו לבד את הספר, או חכו לספוילר בהמשך.

יש ספרים שגרמו לי סבל קיצוני, כולל אחד שהחבאתי לתקופה אחרי שתש כוחי והבנתי שהחלופה היא שריפה אחים שריפה. וזה המקום להזהיר מפני ספרי דיסני, שהם מצד אחד יקרים, מצד שני כתובים איום ונורא, ומצד שלישי מתורגמים זוועה. יש ספרים דידקטיים מדי, או משעממים מדי, או מתאמצים מדי. אבל "אריה הספרייה" הוא בדיוק מושלם. אני לא מדבר על קהל היעד. לילדים יש חוש ביקורת גמיש ונינוח להפליא כשזה מגיע לספרים. אני מדבר על המקריא, עלי. וכדי להבין למה אני כל כך אוהב אותו, ניסיתי להסביר לעצמי מה הופך ספר ילדים לספר שאני אוהב להקריא.

הוא קצר: גם המאסטר מאיר שליו חטא בספרים ארוכים מדי, וראו הוזהרתם מ"הגשם של סבא אהרון" – הוא רק נראה דק כרס. ספר שמקריאים לפני השינה צריך להיות קצר ואלגנטי. אם אני צריך להקריא את זה שוב ושוב, בכל פעם בסוף יום, אז נא לשמור על מספר מילים סביר. מילים ולא עמודים, כי ב"הגשם של סבא אהרון" למשל יש מעט עמודים אבל המון טקסט. "אריה הספרייה" מאוזן היטב מהבחינה הזו והקריאה בו לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי. בקצה השני של הסקאלה נמצא "ארץ יצורי הפרא" (או יצורי הפרק, כמו שתומר כינה אותו פעם מזמן) המופלא שכולל עמודים עם משפט אחד או בלי טקסט בכלל. זה נחמד אבל לרוב מוביל לדרישה להקריא ספר נוסף. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

הוא חתיך: ארץ יצורי הפרא כולל איורים מהמוצלחים שנראו אי פעם בספר ילדים. זה חשוב גם לקהל המאזינים, שרוצים תמיד גם לראות את התמונות, אבל גם לי. יש משהו מונוטוני עד מייאש בלהקריא כל פעם אותו טקסט, אבל איורים מוצלחים לא נמאסים כל כך מהר. ואריה הספרייה מאויר יפה. לא צבעוני ומתיילד מדי, לא מרושל ולא מתחכם מדי – הוא מעביר את העלילה כמו שהיא, בדיוק מה שהטף מצפה לראות וגם נעים בעין.

הוא כתוב מצוין: הוא לא פשטני ורדוד. הוא גם לא מתחכם מדי, עם קריצות שנועדו אך ורק להורים. כשמאיר שליו כותב על חיות שחולמות שהן חיות אחרות ב"רוני ונומי והדב יעקב", כולל היגואר שחולם שהוא ב.מ.וו, זה מצחיק מאוד. אבל עובר לגמרי מעל הראש של הילדים. אריה הספרייה מצליח לשלב בין הרבדים שלו, אלה שפונים לילדים ואלה שפונים אלי, כך שלא באמת ברור איפה משורטט הגבול. הדמות של גברת דפני גורמת לי לחשוב על מבוגרים נוקשים וקצת בודדים, ואני מניח שאצל המאזינים היא יכולה להעלות אסוציאציות של בדידות רגעית בחצר המשחקים. שלא לדבר על המתח בין כללים נוקשים לחיים עצמם, שקיים גם ביום יום שלי וגם בגן הילדים. ויש בו נגיעה במעמד חברתי, וקנאה, וחברות אמת, כולם נושאים רלוונטיים למצב האנושי בלי קשר לגיל.

הוא מרגש: זהירות ספוילר. האריה נאלץ לשאוג בספרייה כדי להזעיק עזרה לגברת דפני שנפלה ושברה את היד. הוא גוזר על עצמו גלות מהמוסד עקב הפרת חוקי המוסד ושובר גם את לבה. כשהוא חוזר לבסוף, וגברת דפני שוכחת את עצמה ורצה – בניגוד לכללים! – לפגוש אותו, לא נשארת עין יבשה בעמדת המקריא ליד המיטה. הקשר ביניהם נוגע ללב בעיקר כיוון שהוא לא מדובר בשום שלב. הוא ברור מתוך הטקסט המאוד ענייני ועובדתי, והרגש קיים כמעט אך ורק בסאב-טקסט ובאיורים. וזה מקסים.

ועוד כמה ספרים שגם הורים (לפחות אני) ייהנו להקריא:

• "קרנפים לא אוכלים פנקייק": קצת נונסנס עם מסר חשוב בלי להיות דידקטי, אחלה איורים וסוף חמוד.
• "דירה להשכיר": קלאסיקה מהמוצדקות, וגם ליברלית ושוחרת שלום באופן מפתיע.
• "אבא עושה בושות": החביב עלי מבין כל המאיר שליוים.
• "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור": החרוזים כל כך מוצלחים שזה מתגלגל מהלשון לבד, בלי מאמץ. ומצוין בלי קשר.
• "לבד על המרבד": מצליח להיות מתאים לגיל אפס בערך ועדיין מצחיק.
• "איתמר מטייל על קירות": יש לי בעיה עם ספרי הילדים של דויד גרוסמן, שבהם האם כמעט לא נוכחת והאב תמיד סבלני ואף פעם לא עייף. אבל זה אחד המוצלחים בהם.
• "אלונה לא": אני אוהב חרוזים, מה לעשות, והדמות הלא ממש חינוכית של אלונה מדויקת למדי.
• "טרופותי": תרגום מעולה, חרוזים שוב, וסיפור מגניב – לא ממש חינוכי, משעשע ופרוע.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

אני לא יודע איך לעזור למתבגרת כשהיא אומללה. בעצם אין לי באמת איך לעזור לה. אני יכול לחבק אותה, אני יכול להציע עצות שנפסלות על הסף, ולעתים, כמו הבזק של חדקרן בין העצים, גם לומר משהו שקצת מקל על המועקה שלה. אנחנו יושבים בחדר שלה בתחילת שבוע שעומד להיות מעצבן ומתסכל רק שאני עוד לא יודע את זה. השיחה הזו היא ההתחלה שלו.

החיים שלה קשים עכשיו. זה גיל כזה, אוסף של לחצים מכל הכיוונים ולא משנה מה מדומיין ומה לא. וכל מה שאני יכול לנסות להציע הן פרופורציות. להסביר לה שהכל יחסי. ואולי חשוב יותר, וזה גם הטיעון היחיד שמצליח להבקיע את חומת הייאוש – שגם אצל החברים שלה זה ככה. זה לא קשור כנראה לגיל ולמגדר. לא משנה מה מפרסמים בפייסבוק ובאינסטגרם, חופשות, חתולים ופוד פורן, כולם מחביאים בפנים את חוסר הביטחון שלהם ומשחקים אותה. שופוני יא נאס.

היתרון היחסי היחיד שיש לי עליה הוא הסחורה המשומשת שאני מציע לה, פרופורציות. ב-99% מהזמן אני מודע לזה שגם כשאני לחוץ, חרד, לא בטוח, רוב הסיכויים שזה גרוע פחות ממה שאני חושב. אני יודע את זה כי כבר קרו לי דברים שהיו גרועים בדיוק כמו שחשבתי. לפעמים גם קצת יותר. אני גם יודע שהכל עובר. ושאני יכול להתמודד. וזה כל מה שיש לי, יתרון עומק קל.

אני גם יודע – לרוב – שכולם משחקים קצת, כולם על הבמה. מדגמנים את החיים שלהם בצילומי אוכל וילדים בפייסבוק. האנשים היחידים שאני חושד שהם באמת מאושרים ממני הם אלה שמנהלים שיחות מעמיקות, ארוכות ונטולות הומור על משכנתא וחנייה. יכול להיות שכאן אני מחמיץ משהו. אבל זה כמו לקנא בחייזרים מתקדמים טכנולוגית. אין סיבה לטרוח.

אין לי משכנתא אבל אני שוכר דירה שצריכה להיות נוחה לכולנו, כך שמצאתי את עצמי בדרך לאיקאה עם חברה טובה. ניצלתי את הדרך כדי לקטר על השבוע המחורבן שעבר עלי. אחרי שסיימתי להתלונן היא שאלה אם אני רוצה קצת פרופורציות. בטח רוצה. היא סיפרה לי על הצרות שלה. היא התאלמנה לפני פחות משנה, והילדים שלה מתמודדים עכשיו עם האבדן. זה קורע לב. איפה הצרות המינוריות שלי, ואיפה הכאב המטורף הזה.

לכאורה זה עוזר לכמה דקות, פרופורציות. זה אקמול נחמד. אחר כך אתה שוקע בחזרה בצרות הפרטיות שלך. מה יותר גרוע מתולעת בתפוח שאתה רוצה לאכול? השואה. תמיד יש משהו גדול יותר ורע יותר, אבל אתה תקוע בעולם שלך. התרופה הזו, פרופורציות, לא באמת מעלימה את הכאב. לי היא בעיקר עוזרת לראות את שאר הדברים שמסביבו. להיות אסיר תודה על כל מה שכן יש לי, מה שכן עובד, מה שהצליח עם או בלי כוונה. המתבגרת והאחים שלה, למשל, שגורמים לי אושר אינסופי.

השבוע מגיע לסוף טוב. נותר רק לחכות שגם גיל ההתבגרות יעבור. אחר כך זה בסך הכל החיים.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.