והיגדת לבנך, ג'ורג' לוקאס סטייל

יצירת התרבות המכוננות של ילדותנו יכולות להיות עניין של תזמון עדין. אם תיחשף אליהן מוקדם מדי, או מאוחר מדי, זו תהיה החמצה. או שלא תבין את הסרט/ספר/תקליט, או שלא תבין מה העניין הגדול. היום, עם תומר, הצלחתי כנראה לקלוע לאמצע הנקודה שבמרכז המטרה.

את מלחמת הכוכבים ראיתי בגיל 6, עם סבא שלי, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה מעצבת. התחושה היתה בה בעת של דלת נפתחת לעולם חדש, ושל משהו שנוצר על ידי מישהו שמבין את הפנטזיות שלי, אבל בדיוק. החלק השני, לאור מעשי הסדום של לוקאס בסדרה שלו בהמשך, כנראה לא מדויק.

אם תראו את מלחמת הכוכבים כבוגרים, לא תבינו מה אני רוצה. החבר הכי טוב שלי, שנחשף לסדרה בגיל מאוחר משמעותית, הוא דוגמה טובה. בינינו, קל לראות את הבעיות: דיאלוגים גרועים (הריסון פורד אמר ללוקאס על הסט ש"אפשר אולי לכתוב את החרא הזה ג'ורג', אבל אי אפשר לומר את זה"), חוסר ההיגיון המצחיק למדי בעולם שלוקאס יצר, סממנים פשיסטיים וכו' וכו'.  

אבל בגיל 6 דארת' ויידר היה הכי מפחיד בעולם. ובסצינה השיא של הסרט, מתקפת המורדים על כוכב המוות, מצאתי את עצמי גם מחנק בגרון ודמעות בעיניים. זה קורה לי עד היום. ההגעה הדרמטית של האן סולו בשנייה האחרונה, לוק שמוותר על מחשוב ומדע ובוחר ב"כוח" המיסטי (מלחמת הכוכבים הוא סרט פנטזיה, לא מדע בדיוני), והפיצוץ המזכך של תחנת החלל של האימפריה המרושעת. הידד.

והיום, כשישבתי עם תומר על הספה, מסתכל עליו מרותק למסך, זה קרה. בדיוק בסצינה הזו, בדיוק כשהקראתי לו את התרגום בקול קצת נשנק, הוא הסתובב ואמר לי ש"לפעמים אני מרגיש שכואב לי בגרון, ובא לי לבכות". ואחר כך ראיתי אותו מגניב שרוול ומנגב דמעה. וגם לי היתה לחלוחית חשודה משהו בעיניים. זה היה רגע אבהות שספק אם יחזור כמותו, ותודה לתרבות הפופ האמריקאית.

וכמה דברים קטנים: בהמשך יש את הסצנה המדוברת, למי שלא מכיר. ועוד קצת – ג'ורג' לוקאס מאוהב הוא סרט קצר ומקסים באורך 8 דקות, על לוקאס הסטודנט ומקורות ההשראה שלו לטרילוגיה. ולקינוח – קווין סמית' עשה קריירה מדיאלוגים משעשעים למדי על האפוס של לוקאס. הנה אחד.