אני יושב מול המחשב בעבודה וחושב על עיסקאות עם השטן. כבר כמה שבועות טובים שאני מנסה לבנות כלי מבוסס בינה מלאכותית באמצעות תואם-קלוד של התאגיד שבו אני עובד. וזה קלי קלות וקשה להפליא, מפעים ומתסכל. 

כל מה שצריך הוא לכתוב תיאור של מה שאתה רוצה. תכנות? עיצוב? זה כל כך 2022, כישורים זניחים, מי צריך את זה. אני מקליד וקצות האצבעות מפעילים צוות וירטואלי של כל בעלי המקצוע האלה של פעם, שיבנו לי את מה שאני רוצה. אני מרגיש כמו אלוהים, כותב ״ויהי ממשק״, והנה יש ממשק.

עקום. הסברתי בדיוק מה אני רוצה, וקיבלתי גרוטאה מקרטעת. קצת כמו אגדות עם על מי שמבקש משאלה משד או מהשטן ומגלה שהיה כדאי להוסיף אותיות קטנות, שהדברים שלא חשב עליהם הם אלה שיובילו למפלתו. ביקשתי מהכלי שיראה את התוצאות הכי פופולריות אבל אף אחד לא אמר למכונה לא להוסיף תוצאות מומצאות משלה. הוריתי לאפשר חיפוש, אבל לא ציינתי שהחיפוש צריך לקחת בחשבון אם התוצאה ישנה או חדשה. ועוד כהנה וכהנה. 

אני מוסיף ומשנה, בוחן ומתעצבן. ותוהה אם אי פעם ישות כלשהי שיחקה והקלידה והביטה בבני האדם שיצרה וספקה כפיים בתסכול. ונמאס לה, או שנגמרו הטוקנים ולא התחשק לה לשלם עוד, והיא השאירה מאחור כוכב מסוכסך ומבולבל, אלים וסוער, והלכה לה להתחיל פרויקט אחר. 

גם אני התחלתי מהתחלה. ביקשתי מג׳מיני שיכתוב לי מסמך אפיון אחרי שהסברתי לו מה אני רוצה. אחר כך ביקשתי מכלי אחר שיקרא את המסמך וישאל אותי שאלות עליו עד שאומר לו להפסיק. מקץ שעה וחצי של שאלות התעייפתי. את מסמך האפיון המעודכן נתתי לכלי שלישי, שיתחיל לבנות. שיח בין מכונות ותוצאה סופית שלא ברור מה החלק שלי בה, מלבד רעיון ובקשה ראשוניים. 

עוד לא החלטתי אם אני מפחד מ-AI. אני מרגיש שאני חי ברגע שלפני מהפיכה שתגרום לזו התעשייתית להיראות כמו שעשוע תמים. אולי יהיה נפלא, אולי יהיה נורא. אני סקרן ונלהב, ובה בעת רוצה לחזור לעולם אנלוגי של טלפון חוגה. 

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.