כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.

יום אחד גיליתי שגרים איתי עוד שני בני אדם, בערך, עם דעות, רצונות ונטייה לרדת עלי. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הילדים הופכים לישות חצי עצמאית. אני יודע שזה סירבל ובילבל אותי.

נגה היתה בת 12 כשראינו את "ביג". בשלב מסוים היא שאלה אותי בן כמה הילד בסרט. לפני שהספקתי לענות היא תפסה את השלט של "יס" ובדקה את תקציר העלילה. טום הנקס הוא ילד בן 12 בגוף של מבוגר, אם תהיתם. "אבא, הוא מפגר", היא פסקה. וחשבתי שהיא באותו שלב, לו היתה מתעוררת בגוף מבוגר, היתה שוכרת לה דירה בתל אביב וחיה את החיים. היא נראתה לי פתאום חכמה ובקיאה ומוכנה לכל.

היום היא בת 17. הפיתוי לחלוק איתה דברים גדול. אני שולח לה תמונות לאישור רכישה מאיקאה, מתייעץ איתה לגבי בחירת מסעדה. ההתנהלות שלי איתה אחרת לגמרי מזו שחוויתי כילד בעצמי. אני לא יודע אם זה ניסיון לייצר משהו אחר עבורה, או עוד תוצר של הגירושים. אני גם לא יודע מה זה עושה לה – נותן לה תחושת כוח והעצמה? מלחיץ? כל התשובות נכונות?

אנחנו יושבים בבתי קפה ביחד, מדברים, והיא רהוטה ואינטליגנטית ומנומקת. היא מספרת לי מה שעובר עליה, על המצוקות והחרדות והלבטים. לפחות על חלק מהם. והאנשים שעליהם אני רוצה לספר לה הם לפעמים סבא וסבתא שלה, או אחיה. ואני צריך להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להדדיות מלאה. אמנם יש לה כבר תאריך גיוס, אבל היא עדיין ילדה ועדיף שאסתום את הפה.

היא ואחיה מזכירים לי מדי פעם את המונולוג של רובין וויליאמס המנוח ב"סיפורו של וויל האנטינג". וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג מסביר לנער הגאון מאט דיימון שעם כל הכבוד לאינטלקט העילאי שלו, אין לו מושג מהחיים עצמם. הוא עוד לא היה מאוהב, ולמעשה לא חווה עדיין דבר. לנגה ולתומר יש לפעמים את הבעת ה"ראה הכול חווה הכול", אבל זה ידע יד שנייה. הם ראו את זה בסדרה בצפייה ישירה, או למדו על זה מיוטיובר. מדי פעם, בין הערה סרקסטית מחודדת אחת לשנייה, צצה הערה של ילד שעוד לא מכיר את העולם. היגיון מנומק שבינו לבין המציאות אין כלום.

היא רוצה לדעת, נגה. היא מזהה כשאני מוטרד או נסער. היא הייתה עדה לשיחת טלפון קשה ורוצה שאחלוק עמה. ואני מספר ובודק את עצמי תוך כדי. כמה לגלות, כמה לחשוף, איך ועד כמה זה משפיע עלי. אין בינינו חיץ ברור, מרחק מובנה שמעקר אפשרות לשיחה כזו. זה טוב, זה סוג ההורה שרציתי להיות. אבל זה מסובך.

ואני חושד שזה לא יהפוך פשוט יותר. לא משנה בני כמה נהיה. אני בספק אם יש שלב שבו אוכל לשבת עם יוצאי חלצי בבר ולספר הכול. בניגוד לעבודה ולנישואים, ההורות היא סוג של הוטל קליפורניה. אין נקודת יציאה.

אני מנסה להבין אם אני נמנע מלהעביר את קבוצת הווטסאפ של הגן למיוט לצמיתות כי אני באמת חושש להחמיץ פריט מידע חיוני, כגון חולצות לבנות למחר, קופסאות שימורים לתרומה, תחמושת חיה לתרגול מתקפת טרור, או כי אני נהנה להתנשא ולהתעצבן על השיח ההזוי שם.

זה הכול, הנושאים והווליום והכמות. חטיפים בימי שישי, כן או לא? דיון סוער בן 40 הודעות. מביאים מחר סופגניות לגן? התפלפלות של 37 הודעות עם תת-הסתעפויות. תוכנית אמנותית לקייטנה?  יותר מדי טלוויזיה? יום שלם של לכאן ולכאן ולפה ולשם.

הדיונים בקבוצה מתנהלים ללא הרף, ללא משוא פנים וללא הומור. אני לא מבין מאיפה יש להורים את הזמן והסבלנות, ויותר מזה אני לא מבין את הצורך. אני זוכר את עצמי הילד מקשיב לשיחות של מבוגרים על ביטוח ומכוניות ובתים, ונשבע לעצמי שהשיחות שלי עם חברים יהיו על נושאים מעניינים באמת. ספרים וסרטים ומוזיקה למשל. שלושים ומשהו שנים אחר כך אני עומד בזה באופן סביר. והמבחן העיקרי הוא מידת ההשקעה והזמן שאני מבזבז על נושאים משמימים. אם כבר חייבים לדבר על משכנתה, בוא נעשה את זה קצר, טוב?

ילדים זה נושא שיחה חשוב ומרתק. חולצות לבנות וחטיפים פחות. אם הבת שלי תאכל חטיפים בשישי בבוקר הגורל שלה לא ישתנה. לא זה מה שיגרום לה להיות בריאה או כריזמטית, נבונה או גבוהה, מנהיגת העולם החופשי או היפסטרית דלפונה. ויותר מזה, אין דיונים על מה מספרים לילדים בגן על אלוהים, החבר הדמיוני שבשמים, או איך מתווכים את רצח רבין הי"ד. יותר מעניין אותי ההסבר של הבת שלי על כך שאין אנשים רעים בעולם, חוץ מהמצרים, מאשר עוד שקית במבה בשישי או סופגנייה אקסטרה בקייטנת חנוכה.

רוב הדיונים האלה חסרי משמעות. הם בריחה ללוגיסטיקה של כללים וחוקים במקום דיונים במהות, גם כשהם נוגעים בנושאים חשובים כמו האם להזמין את כל ילדי הגן למסיבת יומולדת או רק קומץ חברים מיוחסים, הדיון עובר מהר מאוד לאיך ומה עושים, תוך ירידה לפרטי פרטים, במקום לדבר על העיקרון. לא רק שזה מעייף אותי, זה מעציב אותי. אני מרגיש שאנשים בצד השני כותבים על גלוטן וסוכר במקום על מה ששורף להם את הבטן. הם נכנעים לחיים עצמם, הם מבזבזים זמן קיום יקר על שטויות כי הם בורחים מהמהות.

יש לי חלום, ובו הווטסאפ של הגן מוצף בסיפורים שוברי לב על חרדות הוריות, שיברונות לב קטנים של הילדים, ספקות לגבי העתיד. קבוצת תמיכה נועזת שבה הכול מדובר, בלי טאבו וביקורת, הכול מתקבל ומותר ומעובד ומתגבש לקתרזיס מזכך. שהילדים יאכלו מה שבא להם ולא נורא אם הגננת מאחרת, כי כיף להם ביחד, הם עוד לא מבינים כלום. הניחו לחטיפים ובואו נתחיל לדבר באמת.

• איש אחד התחיל עבודה חדשה בניו יורק. ביום הראשון לקח אותו עמית לעתיד לסיור במקום החדש. האיש התרשם. "זו
  נראית אחלה עבודה", הוא אמר. "כן", ענה לו הקולגה, "אם אתה אוהב עבודות".
• נגה מציצה מעבר לכתף שלי ומקטרת ששוב אני כותב על עבודה. "מה פתאום, אני כותב המון גם עליכם", אני עונה. "כן, אבל בסוף גם זה תמיד איכשהו קשור לעבודה", היא אומרת בחוסר סבלנות. 
• היא צודקת. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם "עבודות". אני לא חושב שזו בעיה פרטית שלי. זו התקופה, הזמנים. בעוד 200 שנה יחשבו על החיים שלי בערך מה שאני חושב על עבודת הילדים במהפכה התעשייתית.
• הבעיה היא בעצם הפרדיגמה הזו של עבודה. ראיתי סרט נורווגי, "In order of disappearance", שבו צמד גנגסטרים אלבנים מדברים על כמה נוח בכלא הנורווגי. אין אלימות, אין אונס, אחד מהם מספר לחבר שלו על טיפול השיניים שקיבל בזמן שישב במאסר. שזה אחלה, אבל עדיין כלא. כלומר הבעיה היא לא בתנאים הספציפיים, אלא בשיטה עצמה. רבאק, יש אנשים בעבודה שאני רואה יותר מאשר את הילדים שלי. וזה במקום העבודה הכי מוצלח בעולם אחרי חברת חשמל. 
• תשעה חודשים הסתובבתי בלי עבודה, בתקופת המעבר בין העיתונות הגוועת להייטק. בלי טייטל, בלי תשובה לשאלה "אז מה אתה עושה", בלי הערכה עצמית, בלי עתיד בלי תקווה וכו'. עם חרדה קיומית לפנים. ושיעמום קל. היה מאכזב נורא לגלות עד כמה אני תלוי נפשית בדבר הזה, במשרה. 
• אז מה במקום? אני לא יודע. ברור לי שהמצב הזה שבו אתה בעבודה יותר מאשר עם הילדים שלך הוא אבסורדי, ברור לי שהתלות הקיומית בעבודה והחרדה מלסיים את הקריירה כהומלס ברוטשילד לא הגיונית. אבל מה כן? רובוטים שידאגו להכל בזמן שאני רואה סרט בנטפליקס? חלוקה מחדש של הרכוש וגרסה מתקדמת של קומוניזם? 
• ומה עם עניין המשמעות בחיים? ניסיתי פה ושם עבודות שלא דורשות מחשבה ומשאירות המון זמן פנוי. זה משעמם רצח. ובטלה, אחד מבילויי הזמן החביבים עלי, כמה כיף יכולה להיות בטלה ראויה אם היא זמינה 24/7? חופש מרגיש כמו חופש רק אם הוא חופש ממשהו. אחרת זו סתם שגרה רקובה. 
• כנראה אלה המים שאני שוחה בהם, ולך תבקש מדג שיחשוב על חלופה לקיום רטוב. אני לא מהפכן. אני רוצה משכורת טובה ועבודה מעניינת ולצאת לשתות מדי פעם. ואת זה אני מקבל בתוספת אקסטרה-זמן לכתוב פוסטים ולקטר. אבל מתישהו ינוסח מניפסט חדש שיעלה על נס דרך נכונה יותר לחיות. אני אשמע על זה בבית הדיור המוגן הזול שבו הילדים יתקעו אותי ואקלל.

חייבים לדבר על סוריה. קורים שם דברים איומים, הבנתי מהכותרות והתמונות. נחום ברנע כתב ב"ידיעות" שלא בדיוק, שלמשל בחאלב יש שכונות במצב סביר. ומקור אמר לו שאין הוראה חד משמעית לפגוע באוכלוסייה אזרחית. כלומר המון ילדים ונשים מתים, אבל לא בטוח שזה בכוונה. זה כנראה אמור לשפר את המצב, לא לגמרי ברור לי איך.

חייבים לדבר על סוריה. תומר שאל אותי ולא היה לי מושג מה לומר לו. מרחק נסיעת מכונית יש מיני שואה ואבא שלו עסוק במה אמרו ביום ההורים בבית הספר ובאופניים החדשים שהוא רוצה לקנות. אני רוצה לחנך את הילדים שלי לערכים, וכל זה. גם אנשים בארה"ב רצו לחנך את הילדים שלהם לערכים לפני דצמבר 1941 ופרל הרבור, אבל היו עסוקים מדי בחיים עצמם. תומר חושב שצריך לעשות משהו. הוא לא יודע בדיוק מה. הוא צודק.

עסוקים מדי

לא מדברים על סוריה בכנסת, מדברים על חצאיות ומתנחלים, וחצאיות וסלומינסקי. ינון מגל, מישהו שמבין גם במתנחלים וגם בחצאיות קצרות, צייץ בטוויטר שהלקח המרכזי מסוריה הוא שזה מה שהערבים יעשו לנו אם יוכלו, וכל השאר "מעניין". אני מניח שהוא מתכוון שמדובר בסך הכל בערבים, בהצלחה לשני הצדדים וכל זה. בטח גם בארה"ב לפני 1941 חשבו בשקט שזה רק יהודים. או אמרו בקול רם. לא היה טוויטר אבל גם לא היה יותר מדי פוליטיקלי קורקט.

חייבים לדבר על סוריה. אבל לא לעשות כלום. אין שום מצב שבו ישראל תנסה לעשות שם משהו בלי שזה יתפתח למשהו אלים ורע. כלומר גם עכשיו אלים ורע, אבל לא אצלנו בחצר. גם רוב האמריקאים לא רצו לעשות כלום, אז, ובצדק מבחינתם. זה אף פעם לא נגמר טוב, להתערב. גם עכשיו הם החליטו לא לעשות כלום. אובמה, אולי הנשיא הכי מגניב שהיה ויהיה, ארגן לעצמו תווית של שפן נטול עמוד שדרה מוסרי בספרי ההיסטוריה בכל מה שקשור למדיניות חוץ. אולי גם הוא חשב שזה בסך הכל רק ערבים, ובעצם הוא וביבי היו יכולים להסתדר הרבה יותר טוב.

חייבים לדבר על סוריה, אבל גם לסגור פרויקטים בעבודה, ולהחליט אם אני רוצה להגיע לאיקאה בזמן הקרוב, ולארגן את לוח הזמנים כדי שאוכל להסיע את נגה למיונים לתפקיד שיהיה לה בצבא ושבמסגרתו היא לא תתערב במה שקורה בסוריה, כי אי אפשר, או לא כדאי. אין לי זמן, ואין לי מקום בראש או במצפון להתעסק במה שקורה שם, ואיך ואם זה קשור למה שקרה לסבא וסבתא שלי בשואה כששאר האנשים בעולם לא דיברו, ואם מותר או אסור להשוות.

חייבים לדבר על סוריה אבל זה מעיק לי מדי על המצפון, ואין לי זמן לקחת חופש לא מוגבל מהעבודה וללכת להפגין מול שגרירות ארה"ב או מעון ראש הממשלה ואשתו. אז תרמתי לעמותה שעוזרת למשפחות פליטים. זה קל – אפשר לעשות את זה מהטלפון תוך כדי בישול, או רביצה על הספה, אפילו בשירותים. זה אקמול יעיל למצפון. זה בטח עוזר קצת במציאות, אפילו. עכשיו אני יכול לחזור לחיים שלי, ולייחל למנהיג עולם חופשי שיחטוף התקף מצפון נוסח ג'רי מקגווייר וייכנס לסוריה בדם ואש ותמרות עשן ויעשה צדק.

אין צדק, יש אינטרסים. אני צריך לחשוב איך להסביר את זה לתומר.

אפשר לדבר עד מחר על חוסר התקשורת שלנו ושל האמריקאים או היפנים, אבל תכל'ס אני לא מבין גם את החבר שלא דיבר איתי חודשיים ופתאום צץ או את המישהי שעשתה לי לייק בפייסבוק. זה לא עניין של תרבות, זה עניין של בני אדם

כולם צחקו. בסדנאות כאלה, על תקשורת בין-תרבותית, תמיד צוחקים. מישהו סיפר על אי הבנה קיצונית במיוחד בפגישת עבודה טרנס-אטלנטית. אז היא בטח גרמה לו לקלל נמרצות, אבל מספיק זמן עבר ועכשיו זה משעשע. בחדר ישבו נציגים משלל מדינות, מדברים על תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות שצריכים לעבוד ביחד. האירוניה היא שמאחורי הצחוק חבויה מרירות. אני מסתכל מסביב ומנסה להבין מי מהיושבים בחדר, אמריקאי, ישראלי או מה שלא יהיה, הכי מתוסכל כי לא מבינים אותו, לא מקשיבים לו.

תחזור על זה שוב?

את התאוריה אני, כמו כולם, מכיר – הישראלים ישירים, בוטים, קצרים בזמן ובטקסט. האמריקאים להפך. הבריטים קרובים יותר ברוחם לאמריקאים. הצרפתים והברזילאים, למשל, דווקא מסתדרים איתנו. האמריקאים חושבים שאנחנו גסי רוח ולא קשובים. אנחנו חושבים שהם מעמידים פנים. יופי, רק שזה לא מה שבאמת מטריד אותי. כשעובדים ביחד לכל הצדדים יש אינטרס בדו-קיום, לומדים להסתדר. ופעם בכמה זמן נפגשים בסדנה כזו ופורקים לחצים ומשתפים באנקדוטות. וכל צד מתבשם מאיזו תחושת "יחדנס" מזויפת, כי אני לא קונה את עניין הפער התרבותי בלבד.

זה לא שהאמריקאים והישראלים הם שתי קבוצות הומוגניות, שני שבטים מוגדרים וברורים. חלק גדול מהזמן אני מרגיש שאני לא מבין את האנשים סביבי. מתי הם מרוצים, ומתי לא. הילדים שלי יודעים להסביר לי בדיוק מתי אני מביא להם את הסעיף. ויש דווקא אמריקאים שיודעים להבהיר את עצמם הרבה יותר טוב מישראלים –  ״אאוסום!!!״ הרבה יותר ברור לי מ״אחלה״.

אבל מה לגבי כל השאר? אנשים שצריכים ממני משהו, חברים שלא היו המון זמן בקשר וצצים פתאום, חברים שכן היו בקשר ומתנהגים קצת אחרת, מישהי שעושה פתאום לייק בפייסבוק, או שכבר לא עושה פתאום לייק בפייסבוק, מה הם מנסים להגיד לי בעצם? מה האג׳נדה הנסתרת, הסאבטקסט, המזימה? וזה בלי להיכנס בכלל לתהום שביני לבין תומכי ביבי וטראמפ ומעריצי עידן רייכל וניקלבק.

במקרה של האמריקאים אני לפחות יודע מה אני לא יודע. אלה דווקא חברי הקבוצה שלי שמטרידים אותי, עם העאלק-ישירות הזאת, והמוני גוני-הגוונים שמאחוריה. יש לי מספר חד-ספרתי של חברים טובים שאספתי לאורך השנים פלוס שלושה ילדים שעליהם אני יכול לסמוך – הם אומרים את מה שהם חושבים. כשמישהו צועק עליך שאתה האבא הכי מעצבן בעולם, או מסביר לך למה אתה אידיוט, קשה לפקפק בכנות שלו. כל השאר? אין לי מושג מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, מה אתם בעצם אומרים. אני בעיקר מנחש ומנסה להרגיע את הפרנויה.

כל המיילים, והווטסאפים, והפוסטים והציוצים ושיחות הטלפון מעצימים את הרעש והכאוס. במקום להבהיר ולהסביר הם רק מוסיפים רבדים ובלבול לתמונה. בפרק קלאסי של ״באפי ציידת הערפדים״ מאבדים כל תושבי העיירה את יכולת הדיבור, מה שמוביל לכך שבאפי סופסוף מתנשקת עם הבחור הלוהט שהיא חושקת בו, כי אין יותר מילים שיפריעו. זו אולי מסקנה מפתיעה לגבי מי שמקשקש כל כך הרבה, אבל לפעמים נראה לי שעדיף שכולנו נסתום ונלך מכות או נזדיין. אולי ככה נבין קצת טוב יותר את שאר העולם. אפילו את האמריקאים.

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.