ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.

"אני לא כל כך אוהבת לשמוע דיסקים. אני מעדיפה שירים". נגה נשמעה כמעט מתנצלת. היו לה הטון וההבעה ששמורים לרגעים שבהם היא חוששת מפגיעה ברגשות אביה המקשיש. אני מנגד ניסיתי לשמור על פני פוקר כשאני אוחז ב-dark side of the moon ו-elephant הדחויים.

בטח שהיא מעדיפה שירים. רוב החברים שלה, כמו רוב בני הנוער בעצם, לפי המחקר הזה, שומעים מוזיקה דרך יוטיוב. למוזיקה חדשה הם נחשפים דרך גלי, אמריקן איידול, דה וויס.

וזה מבאס אותי. המצב שלי כילד היה ברור, פשוט ולינארי. רדיו וחברים היו סוכני התרבות שלי. בעיקר הרדיו. מאתרים תוכנית מוצלחת, שדרן עם טעם שמדבר אליך (או לפחות עם עורך מוזיקלי כזה), שומעים שיר טוב, אולי עוד אחד של אותו זמר להקה. מתלבטים המון זמן או מחכים ליום הולדת או חג, וקונים את התקליט. ואחר כך את הדיסק.

ההורים שלי, חובבי גבעטרון, לא אהבו את הרעש שעלה מהחדר שלי. היה לי ברור שאצלי זה יהיה אחרת – אני אשלוף מהמדף דיסק מגניב, ואקשיב לו יחד עם הצאצאים, פותח בפניהם דלת לעולם חדש ומגניב.

ממש. לילדים של היום – כן, זה קיטור של קשיש – אין לבטים כאלה. אין גם פרק זמן של המתנה – שומעים שיר טוב, יאללה יוטיוב, או אבא תוריד לי. ונגמר. דיסק שלם? למה?

וזה העניין המדכא באמת, האלבום. ככה קנית פעם את השיר עד שלושה שהתלהבת מהם. ומכיוון שהשקעת לא מעט כסף בתקליט, ולא יכולת להרשות לעצמך יותר מדי, חרשת אותו. גילית את השירים שבשמיעה ראשונה עברו ליד האוזן, ורק בשלישית או רביעית נתפסו פתאום. אלה שבסוף אהבת באמת.

וחלק מהאלבומים, לפחות, היו יותר מסתם אוספי שירים. היה להם אופי, היתה מאחוריהם עריכה חכמה ובחירה של שירים, הם היו סיפור.

וזה נגמר. נחמד שאני מצקצק לעומת בתי המתבגרת, אבל גם אני כבר בקושי שומע אלבומים. לא חדשים בכל אופן. הזמינות והמיידיות פועלות גם עלי – אין סיבה וזמן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח עם אלבום, כשעוד המון מוזיקה זמינה מיידית בכל רגע נתון. אתה מתלהב משיר או שניים, וממשיך הלאה.

אפשר לקוות לאיזה גלגול חוזר, קאמבק של הפורמט. אבל אני חושש שזה הסוף, או אולי החזרה להתחלה, לעידן הסינגלים.

אני בינתיים אנסה בכל זאת לשכנע אותה לתת צ'אנס לצד האפל של הירח.

"אבא, שחקנים מרוויחים הרבה כסף?"

יום לפני הילד נתן הופעה משכנעת עם שלל ניואנסים מדויקים בהופעת הסיום המיוזעת של חוג הדרמה שלו. הוא מאוד מתלהב מכל העניין.

"לא ממש, בארץ רק שחקנים שממש מצליחים מרוויחים הרבה".

"לא, התכוונתי בחוץ לארץ, כמו ג'וני דפ".

"אה, כן. ג'וני דפ מרוויח מלא".

אנחנו צועדים ברחובות תל אביב בלילה הלבן, לפני שנייה ראינו ליד כלבו שלום שלט חוצות ישן לסרט האחרון של טים ברטון, עם מר דפ.

"אז אני אהיה שחקן. ובגלל שאני גם רוצה לגור בניו יורק, אז אני אוכל להרוויח כסף. זו נראית לי עבודה כיפית".

בביאליק יש לילד כבר רעיון קריירה אחר. "אולי אני אעבוד בנאס"א".

"נאס"א?!?"

דקה לפני כן דיברנו על הכוכבים, ואיזה מעניין זה שהחלל לא נגמר, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.

"כן, במחלקה שבודקת עם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. אפשר לשבת כל היום מול מסך שאף פעם לא יראה כלום, ולישון ולשחק".

שאפתן.

"כל החברים שלי כבר החליטו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. אני כבר החלטתי מלא פעמים. בסוף", הוא נאנח, "אני סתם אתקע באיזה משרד".

"תיתקע באיזה משרד? מאיפה למדת להגיד את זה? אתה לא תיתקע בשום מקום. זו החלטה שלך. אם טוב באיזשהו מקום, פשוט קמים ועוזבים. מי שנתקע באיזשהו משרד זה רק מי שאין לו אומץ לשנות".

הוא חושב על זה רגע. הילד מבין בכלכלה קצת יותר מדי לגילו. הוא מוצא תשובה.

"כן, אפשר באמת לעזוב. אחרי שאתה מחכה שיהיו לך גם פיצויים".

אני נותן לו יד, ואנחנו ממשיכים ללכת.

אין לי באמת משהו מחכים לומר על הגיל הזה, חוץ מזה שהחיים שלי בנקודה הזו לא דומים בשום צורה למה שדמיינתי שיהיו בגיל 20. או 16, או 24. לטוב ולרע.

זה די אידיוטי לייחס תכונות מיוחדות למספרים עגולים. קצת כמו אלוהים, בני אדם ממציאים משהו שרירותי ואז מתחילים להאמין בו ולפחד ממנו. גם אני מרגיש קצת מוזר עם המספר הזה, ארבעים.

חזרתי היום הביתה, לילדים ולמנומשת, שחיכו עם כובעי ליצנים והמון אוכל ומשפחה, לחגיגת יום הולדת. בשלב הברכות הילדים הקריאו בתורות רשימה של ארבעים הדברים שאפשר להספיק אחרי גיל 40. אם תרצו, סוג של סאטירה מתוחכמת במפתיע על כל השטויות האלה של משבר גיל-מספר-כלשהו.

הנה היא:

דברים שאפשר לעשות אחרי גיל 40

1. להיות ג'דיי
2. לגרום לנירי לומר לך: אתה צודק.
3. לגדל שפם
4. לקנות אייפון S9
5. להמציא בדיחה חדשה
6. לזכות בתחרות תחפושות בעבודה
7. לקרוא את ספרי הארי פוטר
8. לסיים משחק של טליסמן
9. לעבור דרך ענן רדיואקטיבי ולקבל כוחות על
10. להופיע על אריזה של קורנפלקס
11. לסיים את ערימת הספרים ליד המיטה
12. לצאת לדרינק עם ברוס (ספרינגסטין)
13. ליצור אפליקציה יותר מצליחה מאנגרי בירדס ו-draw something
14. לעבוד בחברה שמייצרת משחקי מחשב
15. לזכות באופנוע בתחרות אכילת פאי לימון
16. לגדל שיער ארוך שיתבדר ברוח כשאתה נוהג במכונית הפתוחה שלך
17. לשחק את דארת' ויידר בסרט ההמשך הבא של מלחמת הכוכבים
18. להביא שלום עולמי
19. ללמוד הקלדה עיוורת
20. ללכת עם נירי למירוץ למיליון ולזכות
21. להיות קרני ליום אחד
22. להיות שחקן כדורגל יותר טוב ממסי
23. לסיים ויכוח עם נגה כשאתה אומר את המילה האחרונה
24. לנהל שיחה טלפונית עם אראלה ממפעל הפיס
25. להיות צייר מפורסם שיתלו את ציוריו בפאריז
26. להיות נהג מרוצים
27. לצנוח צניחה חופשית
28. לצאת לסיבוב מסביב לעולם בקרוואן עם כל הילדים
29. להיות מנטור בדה וויס
30. לטוס על שטיח מעופף
31. לקבל לימוזינה
32. ללמוד לשרוק
33. להיכנס לספר השיאים של גינס
34. לנפח את בלון המסטיק הגדול בעולם
35. לשכור נהג פרטי
36. לקנות ג'קוזי
37. להיות נשיא ארצות הברית
38. להיות זמר רוק מפורסם
39. ללמוד לדבר פורטוגזית או יידיש כדי שהילדים לא יבינו
40. ללמוד איך זה להיות בן 40

יש משהו מפתיע בפער בין חוויית הצפייה ב"חייבים לדבר על קווין" למה שקורה אחרי: כלום בערך. הסרט, שתוך כדי צפייה בו גורם לאי נוחות וחרדה, מתפוגג ונעלם כמעט מייד אחרי הכותרות.

שזה מאכזב ומעצבן. טילדה סווינטון אלוהית, והסרט מרשים להפליא. יותר מדי מרשים. אם לתמצת: יש כאן המון סגנון ואסתטיקה, על חשבון דמויות ועלילה. במקום לפתוח דיון אמיתי ומטריד על היחסים בין הורים לילדים, הולכים על סטייל. קווין – וזו חצי אזהרת ספוילר, כי די ברור מתחילת הסרט מה קרה לו, פחות או יותר – הוא מפלצת. סוג של זרע שטן חד מימדי למדי. לא מפתיע שהוא מתגלה כפסיכופת, לא מפתיע שאמא שלו חצי מתעבת אותו. כן מפתיע שאבא שלו עיוור לזה לגמרי. מפתיע עד לא אמין.

בסופו של דבר אתה צופה בסרט מהצד. הוא מטריד בעיקר בגלל החרדה ממה יקרה תכף – קצת כמו סרט אימה – אבל לא מעורר שום הזדהות, תהייה לגבי היחסים שלך עם הצאצאים הפרטיים, כלום. אתה נותר בורגני שליו שמסתכל על משהו שלא רלוונטי אליך. כי בעולם האמיתי אין ילדים מפלצות, החיים הרבה יותר מורכבים מזה. תוך כדי הסרט חיפשתי משהו שאפשר להיאחז בו, איזושהי אמביוולנטיות. אין.

ואחר כך ראינו את "הערת שוליים", שגם מתעסק ביחסי הורים-ילדים, ועושה את זה מעולה. למעט עלילת משנה קלושה על ליאור אשכנזי והבן הלא ברור שלו, הסרט מצוין. הוא לא עסוק בהתייפייפות מסוגננת, הוא כן מצליח לשלב גם הומור ועדינות, והוא לגמרי משאיר אותך עם חומר למחשבה, במקום להתפוגג לו. על קנאת הורים בילדים, על חוסר היכולת להתנתק באמת מאמאבא. "הערת שוליים" לוקח את קווין בהליכה נינוחה. ובראבא מדהים.

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

אם מחפשים את קו הגבול בין תינוק לשלב הבא (פעוט? עולל? מצביע ליברמן?) נראה לי שהוא נמתח שנייה לפני הרגע שבו הבכי הופך לחצי מודע.

לתינוקות אין פאסון. זה אולי שיא התמימות האנושי. כשקרני בוכה היא בוכה – כי כואבת לה הבטן, או כי היא רעבה, או כי האור לא יושב לה בזווית נכונה על העין, לך תדע. אבל זה נכון בדיוק לאותו רגע.

שנייה אחר כך היא תחייך, או תאכל כמו שובת רעב ששמע שההסכם נחתם, או סתם תירדם. אחד הדברים היותר מצחיקים הוא לראות אותה עוברת תוך שנייה מפרצוף אומלל של תיכוניסט מפונה ממאחז לא חוקי לנמנום קל. תווי הפנים שלה עוברים מקמטי סבל ובכי לעיניים חצי סגורות ופה קצת פתוח של שינה מתוקה בפרק זמן בלתי מדיד.

בשלב מסוים זה נגמר. ילדים קולטים שאם הם בכו לפני שנייה, הם צריכים להביא את היבבות לסיום דרמטי נאות, גם אם הסיבה להתייפחות כבר נעלמה. הם קולטים איך הם נתפסים מבחוץ, הם מבינים שרואים אותה. לקרני אין שמץ. היא עוברת מבכי לחיוך לפזילה תמהה למבט נלהב באיזה גוף תאורה בזמן שלקח לכם למצמץ. לא מעניין אותה מה אנחנו חושבים על זה. מעניין אותה רק לאכול ולישון ושירימו אותה והמובייל ופעולות מעיים תקינות.

מקנא, לגמרי מקנא.

התגובה לתוכנית שבמסגרתה יטפחו תלמידים אנדרטאות וחלקות קבר של חללי מלחמת העצמאות היתה צפויה למדי. למשל במאמר המערכת הזה בהארץ. פולחן המוות, מיליטריזם, התקרבנות.

יש כאן את כל המרכיבים המתאימים לכאורה לרקיחת תבשיל פשיסטי. שר חינוך ימני, צבא, אתוס השכול. אבל אולי אפשר לראות את הדברים גם קצת אחרת.

בכל שנה כשאנחנו מגיעים להר הרצל למצבה של אבא שלי, אני מסתכל על המצבות מסביב. על ציון הגיל של המתים. המון אנשים צעירים נהרגו במלחמות, בלי להשאיר אחריהם ילדים. ההורים הזדקנו, הלכו לעולמם. יש לא מעט מצבות שאף אחד לא מגיע אליהן. יש עליהן את זר הפרחים הגנרי שמשרד הביטחון דואג לו, לפחות שם. אין שום יחס אישי. אני יכול להבין יוזמה שנועדה לא להשאיר את הזיכרון שלהם גלמוד ומיותם.

אני גם לא מצליח להבין את טענת הצגת הישראלי כקרבן. כן, הימין מתמחה בזה, אבל איך זה קשור לחללי מלחמה? בטח למלחמת העצמאות, שיחסית חפה ממחלוקות לגבי מניעיה, ומי בעצם התחיל וצדק. המדינה הזו קמה מתוך אלימות ומאבק, אלה עובדות. אין סיבה לטייח או להשכיח. לא כל נגיעה בצבא ומלחמה חייבת לייצר אוטומטית תגובות נגד מבוהלות. גם שמאלנים נלחמו, ונהרגו, ונלחמים ונהרגים.

בסופו של דבר זה עניין של איך הדברים יתבצעו. לא כל המורים הם סוכנים של הממסד הפשיסטי, לא כל התלמידים הם אידיוטים נוחים להשפעה. ולא כל דבר שקשור בצבא ובמלחמות שהיו כאן הוא מוקצה וראוי להדחקה. יש משהו עצוב להפליא במצבות של ילדים בני 20 שאף אחד לא מגיע אליהן. אפשר להניח עליהן פרח גם בלי להניף אגרוף או להאשים את כל העולם ברדיפה.

עומד בסטנדרטים

כמה הערות לפני. יהיו ספוילרים. אני אזהיר שנייה לפני. ועוד משהו, מעין גילוי נאות – לראות סרט עם ילד קטן, בעיקר כשהוא צאצא שלך, משנה את נקודת המבט. אתה רואה את הדברים דרך העיניים מכוסות משקפי התלת מימד שלו, וזה מרכך קצת את החוויה.

ולגבי ת'ור (זה עם th, ככה צריך):

נגמור עם השורה התחתונה ונשים אותה בצד: מדובר בסרט קיץ/אפקטים מוצלח. החיבור של המגע השייקפסירי של קנת' בראנה עם הקומיקס על האל הנורדי עובד. האקשן מוצלח, הדיאלוגים לא רק שלא מביכים, אלא נראה שהתסריטאים ממש התאמצו לייצר משהו מוצלח ומהנה. בקיצור, מייקל ביי זה לא. רנה רוסו מופיעה פתאום, שזה נחמד, ואידריס אלבה – מר סטרינגר בל בשבילכם – תמיד מגניב.

ועכשיו הלאה. מה שעשה לי את זה בת'ור, מעבר לכמעט שעתיים המהנות למדי, הוא העולם הקולנועי שמארבל בונה. זה התחיל בסרטי איירון מן ובניסיון השני עם ההאלק: בכל אחד מהם חוזרות ומופיעות דמויות מן העולם המאויר של גיבורי העל, במטרה אחת – לייצר תחושת המשכיות וקשר. רוברט דאוני ג'וניור נכנס לשתי דקות להאלק כטוני סטארק, כלומר איירון מן. אם נשארתם עד אחרי הקרדיטים באיירון מן 2, אתם יודעים שהסצינה שהתחבאה שם רמזה לת'ור. סמואל ג'קסון, שמופיע בסרטי איירון מן כניק פיורי, מופיע גם בסצינת אחרי הקרדיטים בת'ור באותו תפקיד (זה לא ספוילר – תישארו עד סיום הכותרות. נשארנו רק שנינו ועוד צמד גיקים באולם, ותומר היה מרוצה לגמרי). ג'קסון יופיע באותו תפקיד גם בקפטן אמריקה, שיסגור את הקיץ. את המגן של קפטן אמריקה ראיתם לשנייה באיירון מן 2. וכו' וכו'.

כל זה נועד להוביל אותנו ל-2012, ול"נוקמים" (avengers). כלומר ברור שלמארבל יש כאן אינטרס כלכלי. מערך הקישורים בין הסרטים הללו הוא בעצם מכונת הייפ שמקדמת כל אחד מהסרטים בפני עצמו, ואת האמא של כולם שהנוקמים אמור להיות. ועכשיו ספוילר בכל זאת: באחת מהסצינות בת'ור תראו את ג'רמי רנר (מטען הכאב, ועוד מעט במלא סרטים) לחצי דקה, עם קשת ביד. כל גיק עם כבוד עצמי אמור לדעת מה זה אומר – היי, הנה הוקאיי, מהקומיקס. וכן, רנר מופיע ברשימת השחקנים של הנוקמים.

אבל יש כאן קצת יותר ממזימה שיווקית מתוכננת היטב. מכירים את השורה המעצבנת הזו בקידום סרטים, "מהאנשים שהביאו לכם את…"? לרוב זה תכסיס נבזי וזול, שנועד לגרום לכם לחשוב שתקבלו מוצר איכות, בזמן שמדובר בפיסת אשפה. במקרה של מארבל, נראה שהססמה הזו מקבלת תוקף. כשראיתי את ת'ור, הרגשתי שהוא מדבר באיזשהו מקום באותה שפה של איירון מן. אותו מינון מדויק למדי של הומור, דרמה ופעולה. אותה תחושה של תסריט שמישהו באמת השקיע בו, ושל מודעות עצמית, שלא לומר כבוד עצמי. ת'ור נמנע באלגנטיות מלא מעט בדיחות סלפסטיק וקלישאות, שממש מתבקשות מסרט קיץ נטול מוח.

נראה שההתייחסות אל כלל סרטי הקומיקס שלה כמכלול שלם, ולא רק כאסופת סרטים נפרדים, מועילה למארבל. היא מייצרת ערכי הפקה אחידים. היא מכריחה את היוצרים להתייחס לעולם שבו פועלות הדמויות, ולשמור על נאמנות לנראטיב כללי שנמשך מעבר ל-114 הדקות של הסרט. זה מאתגר יותר, ודורש יצירתיות גדולה יותר.

את הנוקמים מביים ג'וס וודון, האיש מאחורי באפי, וחשוב יותר מבחינתי האישית לגמרי, פיירפליי. וודון גם כותב קומיקס לא מעט, והיטב. חלק מהבחירות של מארבל – קנת' בראנה, וודון, בריאן סינגר בסרטי אקס מן, ההימור על אנג לי בהאלק הראשון – מראות על שאיפה לסוג מסוים של איכות. אף אחד לא בא לכאן כדי לעשות כסף מחלטורה זולה. וזה אולי הדבר הכי נחמד ביציאה מאולם הקולנוע אחרי ת'ור ומקביליו. ההכרה שלא מזלזלים כאן לא בחומרים שהרכיבו את הילדות שלך, ולא באינטליגנציה שלך היום. זה לא מעט.

"אתה יכול לשאול אותי הכל". איזו קלישאה מפוארת. עוד לפני שסיימתי להגות את המשפט הרגשתי כמו טמבל שראה הרבה יותר מדי דרמות אמריקאיות. רק היה חסר שאוסיף "בני" בסוף.

ערב לפני, סביב השולחן, תומר שלף פתאום משום מקום את השאלה. לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל בגדול הילד רצה לדעת איך גדי, הסבא הערטילאי שנפל במלחמה, היה מתנהג. מה הוא היה עושה איתי, איתנו. אמרתי שבטח היה מתנהג כמו סבא רגיל. מביא מתנות, משתולל עם הנכדים.

לקח לי זמן לחקור ולהבין מאיפה צץ העניין באמצע ארוחת הערב. הייתי צריך לנחש לבד, אבל רק אחרי יומיים אמו של הדרדק סיפקה הסבר: יש בבית הספר יום סבים וסבתות. הכניסה להורים אסורה. היא אמרה בצחוק שתבוא גם, מחופשת לסבתא בעצמה. הדיון המשיך לבעיות פרקטיות במזימה: איך תומר יסביר את נוכחותן של 3 סבתות. ואז הוזכר גדי.

לקח לי קצת זמן להבין. אני גדלתי עם שלל סבים וסבתות ממגוון כיוונים. אבל אכן, הסטנדרט הוא בדרך כלל שניים ושתיים בלבד.

אבל למחרת בבוקר, עוד לפני שהבנתי מאיפה נולדה השאלה, ניסיתי לחקור את הילד כשחיכינו בתחנה לאוטובוס שיוביל אותו לבית הספר. למה בעצם גדי צץ ועלה פתאום. "לא יודע", הוא אמר, לא מבין מה אני רוצה ממנו בשעה כזו. ואז שלפתי את משפט המחץ האמריקאי שלי, והבטחתי לו שאפשר לשאול הכל, אבל הכל.

"באמת?", פתח הילד עיניים?

באמת.

"אז אבא, השמש – היא כדור של אש, או כדור של לבה?"

עזבנו את העיסוק בעבר לטובת מדע פופולרי, ההסעה לבית הספר הגיעה, המשכנו הלאה.