הילדים זמזמו את "רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". התברר שהיתה גירסה של זה בכוכב נולד. מה שמאוד שימח אותי, ומייד מצאתי להם ביוטיוב את המקור. הם היו מזועזעים – מי זה האיש המאותגר אסתטית הזה שצורח על המסך. למה הוא לא יודע לשיר.

עכשיו נגה התמכרה לגלי, וזה אותו סיפור. מצד אחד היא שומעת שירים של קניה ווסט, איי.סי.די.סי ועוד דברים שהייתי חותם עליהם לגמרי. אבל שוב, כשהשמעתי לה את הגירסה המקורית של גולד דיגר היא עיקמה את האף. הבעיה עם כל הקאברים האלה היא שהם לא מחנכים באמת. זה לא לשמוע את המוזיקה כמו שהיא, אלא גירסה מכובסת, ממותקת, חלקלקה וקטיפתית. עיבודים שמתחנפים לאוזן, נזהרים לא להרעיש, לא לעצבן חלילה, לא לאתגר. זה כמו ללמוד לשתות באמצעות לגימת בירה בטעם תות עם 0.3% אלכוהול.

כשגדלתי שמעו אצלי בבית בעיקר מוזיקה נוסח עדות הגבעטרון. זה עצבן אותי, ואת המוזיקה שלי מצאתי ברדיו ואצל חברים. כשגדלתי גיליתי שאפשר גם אחרת: אמא של חבר בצבא השמיעה לו את הרד הוט צ'ילי פפרס, וחברה טובה קיבלה מאבא שלה השכלת שנות 60-70 עם קרידנס קלירווטר רבייבל. תכננתי לעשות אותו דבר לצאצאים שלי. וזה עובד חלקית. אבל כוכב נולד וגלי מחרבים לי את הכוונות הטובות.

"לכו לעזאזל"

זה הנאום המלא של ברנום נילסן ב"חצי אח" המצוין, אחרי שהוא זוכה בפרס בתחרות תסריטים. ספק תסמונת טורט, ספק תעוזה חתרנית.

לא שזה מה שהייתי מצפה לו בטקס קבלת תורה לכיתות ב'. והיה מאוד חמוד, הטקס. הילדים בלבן היו מקסימים, המופע היה כמו תמיד קצת ארוך מדי, הברכות ראויות ובטעם טוב, והכיבוד סבבה לגמרי. ההורים צילמו במרץ את הילדים שמצידם הציגו סצינות ממתן תורה, מהחדר – גירסה אשכנזית וגירסה ספרדית-תימנית (איך לא ליהקו את תומר לקטע הזה, איך) והצליחו לדחוף פנימה אפילו מסר על מיחזור ודאגה לסביבה (!).

את הברכה שכתבתי יחד עם אמא מהכיתה המקבילה ביקשו המורות לראות מראש, כדי לוודא שאין שם משהו בעייתי. וברור שגם אני לא העזתי בזמן אמת להגיד משהו בעייתי. למה להפר את השלווה.

מה אני רוצה? אין לי מושג. אולי שיזכירו שיש בתנ"ך גם חלקים אפלים ובעייתיים. אולי שידברו על קנאות דתית והסכנות שלה? שיתייחסו לכל מיני מטורפים שתופסים טרמפ על אלוהים בדרך לאיזו אפוקליפסה, עכשיו? כן, אני מבין שאין לזה מקום בגיל הזה. השאלה אם באיזשהו גיל זה כן יתפוס מקום. אמירה כלשהי שתהיה חתרנית קצת, חד משמעית, מעצבנת, מחוץ לקונצנזוס. עמדה ברורה, מאמר מערכת.

כן, התרגשתי כראוי – לא כמו תומר שהתעורר בארבע בבוקר וישב לו על הכורסא בסלון, לא מצליח לישון, אבל בכל זאת. אבל כל הממסדיות השמרנית הזו מדגדגת לי קצת כאן וכאן.

זו  ההתלבטות הגדולה לגבי הידיעה שהעלינו ב-mynet היום על מדריך המין של קופת חולים כללית. תעיפו מבט: כללית מספקת מדריך מין לבני 20+, כולל התייחסות בשפה בלתי אקדמאית בהחלט, נגיעה במין אוראלי ועוד.

 וכאן פרצה המהומה, שמתבטאת היטב בטוקבקים: האם מדובר באובדן שיקול דעת, בפורנו במסווה, בתכנים שלא רק שאינם ראויים לנוער, אלא עלולים לפגוע בחווית המין הראשונית שלו, או אולי זו דווקא הדרך האפקטיבית: להתייחס לדברים בשפה שבה בני הנוער מדברים, ומתוך מודעות לעידן גוגל ופייסבוק שבו אנחנו חיים.

ואני מתלבט. אני חושב שהיחס לסקס סובל מלא מעט צביעות. לא מטפלים בזה מספיק, לא מסבירים מספיק – את מירב ההשכלה שלי בנושא אני חייב לספרי פטריק קים ולחוברות פנטהאוז שהיו בשפע אצל חבר טוב (ותודה לפנטהאוז פורום ובוב גוצ'יונה על הכל). היום, כשכל ילד יכול לגלוש לשלל אתרי פורנו ולהוריד באימיול את המיטב של סשה גריי, הילדות שלי נראית פתאום זכה ובתולית. כך שאם הכללית רוצים באמת להגיע למישהו, להעביר את המסר, הם צריכים לעשות את זה בדיוק ככה: לא מכובס ומעודכן.

אם אני בודק את זה במבחן האישי – הרעיון שהבת הפרטית שלי תקרא טקסט כזה קשה לי, אבל ברור לי שזה לא רציונלי. אם וכאשר היא תגיע לטקסטים כאלה בגיל העשרה המאוחר (אני מקווה) אני אצטרך להשלים עם זה, ולא סתם כי אין ברירה – אלא כי זה טבעי, ובסדר. קצת כמו לתת לילד את מפתחות האוטו ביד רועדת אחרי שהוא הוציא רשיון. אבל אם אני מסתכל קצת מסביב, יש כאן חוסר רגישות מצד הכללית מול הורים מסורתיים, או סתם שמרנים. תסווגו את זה ל-20 + עד מחר, כל ילד יכול למצוא את זה בגוגל.

יש כאן קו גבול דק שאני לא בטוח לגמרי איפה צריך לסרטט אותו. נראה לי שהכללית בכיוון הנכון. הם רק לקחו את הדברים חצי צעד רחוק מדי.

חולצות כפתורים כחולות תלויות על עץ. אני זוכר את התמונה. באמצע השיעור האחרון נשמע בכריזה קולו הנרגן של המנהל – התלבושת האחידה מבוטלת. זה היה אחרי חודשים של דיונים ומריבות על הנושא, והתזמון והאופן העידו כנראה על היחס של דוד קורנגרין ז"ל – שנפטר השבוע – להחלטה.

אי אפשר היה להמשיך את השיעור. תלמידים הורידו חולצות, העיפו אותך למעלה, צעקו. כל מה שאפשר לצפות מהגיל והעניין. שנאנו את התלבושת האחידה. היא היתה מכוערת, והיא סימלה את מה שמדים לא פעם מסמלים, שייכות בכפייה לקבוצה וכל הג'אז הזה. יאללה חופש.

נגה ותומר הולכים עכשיו עם טי שירטים בשלל צבעים וסמל בית הספר עליהן. הרבה יותר מוצלח מחולצות הכפתורים באיזה-צבע-שתרצה-כל-עוד-זה-תכלת שלנו. בבית הספר של נגה גם רוצים שהם יתחילו לקרוא למורה "המורה" במקום שימוש בשם פרטי. בשביל הכבוד.

אני מבין את עניין התלבושת קצת יותר טוב היום. הניסיון להצניע פערים סוציואקונומיים ולייצר אווירה של משמעת הגיוני. אני רק לא חושב שזה יעבוד. נחמד שמשקיעים בתלבושת ותארי כבוד, אבל מה זה שווה אם לא נוגעים בבסיס. מורים משתכרים מעט מדי מכדי להפוך את המקצוע לאטרקטיבי באמת בעידן החומרני, הציוד מיושן וכו' וכו'. בשורה התחתונה – אם המורים לא מעוררים הערכה, נגה לא תחשוב עליהם אחרת בגלל הטייטל. או בגלל החולצה.

לא הצלחתי להסביר לעצמי עד הסוף למה הסיטואציה נראתה לי כל כך הזויה: בעודי עומד בתור למכולת עם הצאצא שמעתי קול קורא בשמי. מאחורי עמדה אישה מצוידת בעגלה ושני ילדים שנראתה מוכרת קלות.

״מפייסבוק״, היה ההסבר. ואז נזכרתי. היא אכן חברת פייסבוק, לא מאלה שהיכרתי במציאות והמשכתי את הקשר אל תוך הרשת, אלא מהמכרים הוירטואליים. מאלה שאתה מכיר כי דפדפת בבלוג שלהם, או שהם בשלך, או כי הם חברים של חברים, או אלוהים זוכר למה. ויש לה שורות סטטוס משעשעות, וזהו. עד כאן מה שאני באמת יודע עליה.

החלפנו כמה מילים עד שהגיע התור שלי ושל תומר. ומתברר שהיא גרה באזור, שהילדים שלנו הלכו לאותו גן. פתאום היה משהו קצת גשמי ומעוגן בקרקע בהיכרות הזו.

אין לי תובנה מרשימה על כל העניין. רק תחושה חדה של הפער בין מציאות הרשת החברתית הזו למציאות של רחובות ומכולת וגנים. פער שקצת מיטשטש בתחושה, אבל מתברר כקיים ושריר במפגשים מהסוג הזה בין המציאות המוחשית לעולם הפייסבוק.

צהריים, מועדון בצפון העיר, הופעה של להקת קאברים שעושה להיטים של אבבא, כולל גירסה בעברית פה ושם והפעלות לקהל הצעיר. נגה מגלגלת עיניים. "מזל שאבבא לא רואים את זה", היא אומרת. והיא אוהבת את השוודים. אבל האף שלה מתחיל להיות רגיש למסחרה לכל המשפחה, כנראה.

לא המון זמן לפני, באוזן בר, הופעה של אלי לולאי, אקס רוקפור, עושה קאברים לדיוויד בואי. בין שיר לשיר הוא מדבר קצת עם הקהל. הוא לובש טי שירט קרועה, נראה כמו חנון הייטק מובטל, אבל יש לו כריזמה בכמויות. "אם בואי היה רואה אותנו הוא בטח היה אומר" – פאוזה דרמטית "איזה חלטורה". הקהל צוחק. לולאי עובר לשיר הבא.

קצת לא לעניין להשוות, אבל בכל זאת: הופעת אבבא היתה חלטורה. "זה לא קאברים", אמרה נגה, "הם סתם עושים חיקוי של השירים". הפעלות ובדיחות ילדותיות, עיבודים משעממים, סאונד סביר, נגינה סבירה, הכל סביר. דופקים כרטיס והביתה. במקרה של לולאי הסיפור אחר לגמרי. יש לו בס-גיטרה-תופים מעולים, העיבודים לא מפחדים לסובב קצת מצערת, ולהפוך את המקור לקצת יותר רוק. ברור שלולאי והנגנים אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים. הם גם לא הולכים דווקא רק על הלהיטים הגדולים. סביר להניח שאם בואי המתבודד היה חומק לכאן ומגיע להופעה, התגובה שלו לא היתה תואמת את החשש של לולאי. אולי הוא אפילו היה רוקד קצת. אני מניח שלולאי חושב, אם לצטט את כמעט מפורסמים, שקצת כסף יהיה נחמד. אבל זה לא מה שמעלה אותו על הבמה. אם אתם אוהבים את דיוויד בואי, אל תוותרו. כנראה שזה הכי קרוב למקור שתראו. וזה קרוב מספיק.

תומר בכלל עסוק בללמוד לצלול, טובל את הראש מתחת למים, ועולה חזרה. המנומשת מחזיקה את הבת שלה על הידיים, פנים לכיוון השני. אני ונגה מסתכלים. מחוץ למים בחור חסון למדי עם חולצה שכתוב עליה "צוות" מנסה להפריד. מקדימה מנסה לעקוף אותו גבר גדול גוף בחולצה אדומה. אגרוף מונף באוויר. מאחוריו המציל, נמוך יותר, עם כרס קטנה, מנסה לפצות על החיסרון הפיזי בשפת גוף אבו-עלי והבעות פנים, כולו כבוד פגוע ונכונות לקרב. לא הייתי מהמר עליו. אני גם לא בטוח שהוא רוצה להיכנס לזירה הזאת, אבל הוא לא יכול לסגת עכשיו.

לא ברור על מה הם רבים. אבל הידיים מונפות באוויר. איש הצוות תקוע באמצע, חיץ קטן מדי, אם הם היו רוצים להתחיל קצת האקשן, הוא היה מתחיל כבר. עוד אנשי צוות מגיעים. גם איזה מתרחץ שלא ברור מה הקשר שלו לעניין. הוא מחזיק ילדה קטנה על הידיים, בת שנתיים-שלוש. באיזשהו שלב הוא מעמיד אותה על הרצפה, כדי לנופף בידיים טוב יותר. אבל הקבוצה הצמודה של ידיים מונפות וחזות מנופחים זזה, ורגל אחת פוגעת בילדה שנופלת ופורצת בבכי, בעיקר בגלל ההפתעה. הנפגעת היחידה בקרב הזה.

האיש בחולצה האדומה מלווה תחת מחאה החוצה. המציל נשאר מאחור, מטיח אחריו כמה הערות שיוציאו אותו טוב מול הקהל. אחר כך הוא מפרט למתרחץ עם הילדה הבוכה, עכשיו חזרה על הידיים, מה קרה. לא שומעים, אבל ברור מהתנועות מי הצד המנצח כאן, לדעתו. אחר כך יש סולחה בחוץ. בכל התהליך הזה לא הונפה יד, לא הונחתה מכה. אבל האוויר מלא בתחושה הלא נעימה, המלוכלכת, של ברוטאליות וכוחניות. ועוד בשישי אחרי הצהריים, ברעננה.

מזמן לא נתקלתי בסרט כל כך טוב בעל מסר כל כך מטריד. החלק השלישי בסדרה של פיקסאר מעולה. הוא מצחיק, מרגש, עמוס ביצירתיות להתפקע, לא ממש מכוון לילדים קטנים – גם מבוגרים ימצאו את עצמם מתכווצים בכיסא ומסתירים דמעה – ודי לוקח בהליכה כמעט כל סרט שיצא השנה. רק סרט האנימציה הקצר שלפני האירוע המרכזי שווה את מחיר הכרטיס.

אלא שאחרי שסיימתי להתלהב משהו התחיל להציק לי. אחרי "מוצאים את נמו" המוני ילדים שלחו דגים אל מותם כששיגרו אותם באמצעות האסלה לעבר הים. מה יקרה עכשיו? הפעם הם יחסמו בגופם את אבא או אמא שירצו לתרום את הצעצועים שלהם למוסדות חינוך או ילדים במצוקה?

העלילה בקיצור ועם עיגול פינות: אנדי, הבעלים של הצעצועים כוכבי הסרט, כבר גדול והולך לקולג'. הצעצועים מחליטים לנטוש את הספינה הטובעת הזו, מגיעים כתרומה לגן ילדים, ומגלים שהילדים הקטנים מתעללים בהם, ושבגן יש קונספירציה של מספר צעצועים שהפכו אותו למעין כלא תחת שלטונם. רק וודי, בובת הקאובוי, מתעקש לשמור על נאמנות לבעלים המקורי, וכמובן מתברר שהוא צדק. בסופו של דבר – זהירות, ספוילר – אחרי בריחה נועזת הצעצועים חוזרים לאנדי, שמוסר אותם לילדה שהוא מכיר, כדי שתטפל בהם יפה. הפי אנד.

והנה המסר כפי שהבנתי אותו: פטישיזם. אהבה לחפצים בכלל, ולצעצועים בפרט, וחשיבות גדולה לשמירה על הרכוש הפרטי שלך. אל תמסרו את הצעצועים שלכם לכל אחד, וחלילה אל תתרמו אותם. שהילדים הנזקקים הפרועים יסתדרו לבד.

עבדתי פעם עם מישהי שסיפרה שהיא מעדיפה לזרוק את נעלי המעצבים שלה לפח, מאשר להעניק אותן לעוזרת שלה למשל. כי אם העוזרת תנעל מנולו בלניק, זה יפגע בערך המותג. ממש ככה. גם אני גדלתי כאן, וגם לי יש תפיסה מובנית של רכוש פרטי ופיתוח חיבה לא הגיונית לחפצים. זה לא אומר שהתכנות הזה כל כך מוצלח. זה לא אומר שצריך לחזק אותו אצל ילדים. אפשר לחלק דברים שאין בהם צורך עוד, אפשר להציע אותם באמצעות שירותים כמו פרויקט אגורה, אפשר להרפות.

ולא שלא כדאי ללכת לסרט. כאמור, הוא מהמשובחים. שווה רק לנהל שיחה עם הילדים אחר כך, איזו מנת סוציאליזם קטנה עם המקדונלדס שאחרי, לאיזון.

• השיפוץ ברב חן המחודש הרשים אותי להפליא עד שנגה הודיעה שהכיסא מסתיר לה. היא כבר עברה את המטר וחצי לאורך, ועדיין – בשורה 7 הכיסא שלפניה העלים את הקצה התחתון של המסך. די אידיוטי.
• עדיף לאחר לשוליית המכשף. הוא מתחיל באקספוזיציה שכוללת תקציר עלילה דחוס עם קריינות דרמטית, אפקטים גרועים, ובאופן כללי ערכי הפקה של ערוץ קהילתי. זה נראה מודבק. כאילו מישהו באולפן שלח את החבר'ה לצלם מהר מהר קטע שיהפוך את הסרט למובן יותר לקהל היעד.
• מה שעצבן גם את נגה, שטענה שהכל היה צפוי מדי. ואם היא, בת 11 חובבת הארי פוטר שכמוה לא קהל היעד, אני לא יודע מי כן. תורידו את הדקות הראשונות מהסרט, והוא ישתפר פלאים. נסו במהדרותה הדי.וי.די/אימיול.
• חוץ מזה שוליית הקוסם הוא סרט חביב ואידיוטי ולא אחיד לחלוטין. יש סצינות אפקטים וקרבות לא רעות, לצד סצינות מבוימות ברישול. יש דמות נשית חסרת כל אופי או שורות טקסט ראויות, לצד אלפרד מולינה המקסים והמרושע.
• ויש את ניקולס קייג', מלודרמטי כתמיד, עם משהו שנראה כמו חתול מת על הראש שלו. מה, איך ולמה.
• די כבר עם הניסיון להסביר כישוף באמצעות פיזיקה ומדע בכלל. זה לא עובד, בטח לא אם הסרט לא שומר על היגיון פנימי ואחידות. מדע בדיוני זה אחלה, וגם פנטזיה וקסמים. אבל זה פשוט לא מתערבב טוב.
• הבדיחה הכי טובה בסרט היא הומאז' למלחמת הכוכבים. מדהים כמה העניין הזה שתול עמוק בתרבות האמריקאית. את נגה זה הצחיק, סוג של גאווה אבהית.
• סרט עם מוניקה בלוצ'י, שלא מסדר לה אפילו מחשוף, ומראה אותה בערך ל-3 שניות, מהווה עדות חד משמעית לחוסר שיקול דעת קיצוני של במאי, ואולפן. האישה הכי סקסית בעולם בסרט של דיסני, כמה הגיוני.
• ואם בכל זאת לראות: בזכות סצינת שוליית הקוסם וההומאז' לפנטזיה, בזכות אלפרד מולינה, וכי כל סרט עם דרקון שווה הצצה.

עברה חצי דקה עד שהבנתי מה נגה ותומר רואים. כלומר הם צפו בפיג'מות – או שיש לכם ילדים בגיל הנכון ואתם יודעים מה זה, או שעזבו. סיטקום ישראלי לילדים, בגדול.

בפרק הספציפי הזה, סופר על המבורגריה עם בעלים קמצן, עובד חנון ועובדת נאה עם חבר אלים. מסז'יסט. החנון מאוהב בה כמובן. חייו משתנים כשהוא מוצא נקניקיה מזן בלתי מוכר, שהופכת לאטרקציה ומביאה לו פרסום ועושר – עד שמתברר שהיא זוללת אדם.

מדובר כמובן בהומאז'/חיקוי של חנות קטנה ומטריפה, הסרט של פרנק אוז, שהיה רימייק לסרט של רוג'ר קורמן. בשבת שאחרי ישבתי עם נגה לראות את הסרט. יחסית למוצר צלולואיד קשיש מ-1986 – ובעצם גם לא יחסית – הסרט השתמר מצוין. הוא מצחיק, המוזיקה מעולה, אחלה סרט. גם נגה אהבה. מאוד.

אחרי הצפייה הלכתי ל-imdb. זכרתי – וקראתי שוב – שהסוף של הסרט אינו המקורי. אוז סיים את הסרט שלו בחיסול כללי של הדמויות, והשתלטות עולמית של הצמחים הטורפים על העולם. אלא שהקהל בהקרנות המבחן לא אהב, והסוף צולם מחדש. פופוליזם בצד – הקהל צדק. הסוף המשופצר עדיף. אבל אנחנו בעידן יוטיוב: קבלו, בשלושה חלקים ובשחור לבן אלגנטי, את הסוף המקורי: