מטקות: רשמים מחוף הים
הרושם הראשוני הוא של מכונת כתיבה ישנה ועצומה. תקתוקים ונקישות של עשרות כדורים שפוגעים בהמון מחבטים.
זה מעצבן. עשרות אנשים שמייצרים 3-4 שורות של חובטי כדורי פלסטיק, וחוסמים את הגישה למים. אם אתה רוצה לטבול רגל במים המלוחים והקרים, אתה צריך לחצות כביש סואן של כדורים מטורפים.
ויש גם צלחות מעופפות. שלפחות לא עושות רעש.
המנומשת הציעה קמפיין תקשורתי נגד התופעה. הבעיה: כשאתה מתחיל לשחק בעצמך – עם תומר למשל – זה כיף.
היו המון בחורות ששיחקו. אולי זה שוביניסטי, אבל זה הפתיע אותי. ביקיני לא נראה מתאים למטקות, משום מה.
ויש אקססוריז. כפפות משונות כאלה, שכנראה משפרות את האחיזה.
לא ברור למה: זה מטקות. לא ספורט תחרותי, אין טקטיקה. רק כדור גומי שחור שצריך לעקוב אחריו. או כחול, במקרה שלנו.
לקראת הערב רוב המטקאים נעלמים. רק אנחנו המשכנו עוד קצת לשחק.
צדקנים מעצבנים בפייסבוק
בסופו של דבר מה שעצבן אותי היה המשפט המתנשא "כבר אין על מה לכתוב, נועם". כתב אותו מישהו שלא מכיר אותי (כולל הו' בשם, אני שונא שכותבים אותו ככה). זה לא הפריע לו להיות מתנשא וסותם פיות, היי, זכותו. זה פייסבוק.
יום לפני שאל אותי תומר, בן 6.5, מתי יום השואה של חללי צה"ל. זה היה מקסים. היה ברור שכל הימים האלה כבר מתבלבלים לו בראש, כל המלחמות, המתים, השכול, הזיכרון, זה קצת יותר מדי בשביל ילדים בגיל הזה. כל הורה מכיר את השאלות האלה. כמו הבת של המנומשת ששאלה אותה אם הזיקוקים ביום העצמאות זה לכבוד החיילים המתים.
וזה נראה לי סימבולי לגמרי למדינה הזו, שהכל מעורבב בה ככה, מוות ושמחה, בלי אפשרות להפריד. בלי לחשוב יותר מדי העליתי את זה לשורת סטטוס לפייסבוק. אבי לן החליט לקחת את השורה – בלי לשאול אותי – ולהעלות אותה בפרופיל שלו שנקרא "סטטוסים מצייצים". ותוך 3 דקות אינטרנטיות התעוררו הצדקנים והתחילו לצקצק. זה יכול לפגוע, אולי יש כאן משפחות שכולות, זה לא רגיש, זה לא מצחיק.
חשבתי על כל מיני דרכים לנסח את זה, עד שחברת משפחה, מי שהיתה הפרופסורית של אבי ז"ל, פתרה את העניין בקלות. הם מטומטמים, היא הסבירה. וזהו. כה מדויק ופשוט. אנשים שמתוכנתים להתרעם כל כל סטייה מהמסגרת, שאין להם הומור, צדקנים ושמרנים שכל מה שנשמע להם חשוד כאנטי ממסדי וממלכתי מקפיץ אותם, גם אם אמר את זה ילד בן 6.
וה"אין על מה לכתוב" הזה, בטח שיש – הייתי אולי צריך לכתוב על צה"ל המפואר, או הערבים הרעים, או שילוב כלשהו ביניהם. או משהו כזה.
ובכן, בולשיט. אבא שלי נהרג במלחמה מטומטמת, בגלל ממשלה ופיקוד עליון שטעו והטעו. אחרי אותה מלחמה אפילו אמרו את זה, והביעו מחאה, עד שאנשים נאלצו לקחת אחריות ולהתפטר. ולא קראו לזה בגידה.
היום נראה שאי אפשר לומר כלום. שמאלני זה כינוי גנאי, אין מקום לטיפת מורכבות, וכל עמדה ביקורתית או אחרת נתפסת מייד כבגידה במולדת. יש קשר בין השואה למלחמות כאן, וכמובן בין ימי הזיכרון. קשר שילד בן 6 מצליח לקלוט בלי לדעת לנסח את זה, ושאנשים מבוגרים לא יבינו כנראה גם אם יסבירו להם אותו עם ניקוד. רק ינענעו את הראש ויצקצקו.
באיזו מלחמה הוא נהרג?
בתור באם-פם אני מברר עם תומר מה היה ביום השואה בבית הספר. הוא מספר שהוא עמד דום, עם הראש למעלה, ואז באמצע הצפירה נזכר שנגה אמרה לו שצריך להרכין את הראש, אז הוא הוריד את המבט. ואמרו להם שזה היה במלחמת העולם השנייה, השואה.
מה שמזכיר לו: "באיזו מלחמה גדי מת"?
ביום כיפור, אני עונה לו. ומוסיף שהייתי אז בן שנה וחצי. הוא חושב על זה רגע, הפנים שלו מריצות כמה הבעות ברצף, קצת מבוכה, הרבה אמפתיה, ניסיון לחשוב איך לנסח אותה. "חבל", הוא אומר בסוף.
שזה תמציתי. באמת אין מה לומר מעבר לזה, מה גם שכרגע הוא מסתובב עם סוג של קוקטייל היסטורי בראש, שמורכב משואה, גבורה, מלחמות, שכול, עצמאות וקצת לימון. וכבר יש מידעונים מבית הספר על שבועות, וגם לזה וגם לזה צריך חולצה לבנה ("מכובדת"). לא צריך להעמיס יותר מדי על ילדים בגיל הזה, את זה אני בטח יודע.
אז חבל. וממשיכים הלאה.
מה באמת מפחיד ילדים
לכל אחד אני מניח יש את הסרט הטראומתי שלו. סרט שהוא ראה כילד, בגיל שבדיעבד התגלה כלגמרי לא מתאים. סרט שארגן לו סיוטים בזמן אמת, וטראומה פילמאית קטנה בהמשך החיים. אצל קרוב משפחה מסוים שלי, שלא נזכיר את שמו (אבל הוא אחי , ולא זה שגר בניו יורק) זה אי.טי, שהבריח אותו מהאולם בגיל רך. אני פחדתי ללכת ברחובות חשוכים שבועות מחשש להיתקלות בדארת' ויידר, שהחליט אולי לבקר ברעננה. הבנתם.
הילדים שלי לעומת זאת קשוחים למדי כשזה מגיע למסך הגדול או הקטן. נגה אמנם בכתה בסצינת הפתיחה של מוצאים את נמו, אבל סירבה לצאת מהאולם. גם תומר לא מתרגש מזוועות על המסך. אבל יש דברים שכן מטרידים אותם. וכמובן שמה שמעניין הוא הלמה.
קודם כל נשיקות. באופן כללי, נשיקה על המסך תגרור תגובות שמזכירות היתקלות במקק או במאכל פולני רוטט במיוחד. את זה אפשר להבין אני מניח ולייחס לתגובה הכללית לרומנטיקה וסקס בגיל מסוים. מה שהיה מעניין יותר הוא חוויית הצפייה בפתיחה של אסטרו בוי, סרט אנימציה חדש. ספוילר קטן (להתחלה בלבד): בנו של מדען מתגנב לעבודה של אבא כדי לצפות בניסוי חשוב. הניסוי, הפתעה, משתבש, והילד מת. האב מוכה היגון בונה רובוט בדמותו, ואז מבין שזה לא תחליף ומסלק אותו מהבית.
נגה ותומר היו מזועזעים. לא ממש הבנתי למה בהתחלה. הם ישבו באווטאר בלי למצמץ. וחשוב מזה – הם בוגרי סרטי דיסני, אותם סרטים בהם סיכויי ההישרדות של הורה בתחילת הסרט דומים לאלו של עיתונאי אנטי ממשלתי ברוסיה. אמא של במבי? אמא של נמו? אבא של סימבה? כולם איקסים על חגורת האקדח של הדוד וולט.
אבל ילדים זה סיפור אחר. נגה ותומר – וגם אני – חיים על המוסכמה שהורים שנפגעים זה בסדר, מבוגרים יכולים להיפגע, זה חלק מדרכו של עולם, חלק מהגדרת התפקיד. אבל להרוג ילד, שלא לדבר על כל העניין הפרנקנשטייני של יצירת תחליף, זה כבר טאבו. הורים זה ציד חופשי. את הילדים תשימו בצד.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים