אני מאוד נהנה מ״זהב שחור״, הסדרה של כאן 11 על תולדות הראפ הישראלי. נהנה וחושד ותוהה. היא מעלה באוב מוזיקה שבזמן אמת גרמה לי לסערה רגשית ועניין. זו סדרה שעשויה מעולה, מסעירה,  מניפולטיבית ומתעקשת על הסיפור שלה גם אם העובדות לא מסתדרות איתו. אני צופה ולומד על התפתחות ההיפ הופ בארץ הקודש, ומקבל על הדרך שיעור בעיתונות ומחאה.

הספק הראשון צץ אחרי פוסט שהעלה יואב קוטנר בפייסבוק. בפרק הראשון של הסדרה קוטנר מלוהק בתפקיד נציג הממסד השמרני שלא מתחבר לז׳אנר החדש והבועט. ״קצת וולגרי״ הוא אומר לאברי גלעד ב״עד פופ״, העריכה וההקשר מציבים את האמירה כביקורת על שב״ק ס׳. קוטנר שולף את הקטע המלא מהארכיון. לא שב״ק ולא ס׳, האמירה שלו באה בתגובה לשיר Me so Horny של  2 Live Crew הרכב שעשה ראפ מטונף ומיזוגני. כלומר עריכה מגמתית ואנטי עיתונאית שמוציאה את קוטנר רע בשביל סיפור. לא אהבתי. 

ואז הגיע הטור של תאמר נאפר שבו הוא מסביר למה סירב להשתתף בסדרה. כי הוא ראפר פלסטיני מבחינתו, כי הראפ בישראל עושה רעש של כאילו מחאה אבל למעשה נטמע במיינסטרים. ״גיחכתי כשראיתי חלק מהם עולים לבמה עם שירים פרו-צה"ל כשהם לובשים חולצה של מוחמד עלי. הם אהבו את הדימוי של המרד, אבל לא שאלו נגד מי הוא נולד״. למה הוא לא מתראיין לסדרה ואומר בדיוק את זה? ״כי זה הרבה יותר עמוק מפינה קצרה שנערכת. מעבר למשבצת בתוך איזה פרק.״

יש לי בעיה עם נאפר ועם יוצרי הסדרה. הוא בחר לא לדבר, הם בחרו לכבד את זה ולא לדון בסיפור שלו. איזו שתיקה מכובדת ומפוארת. נאפר צודק פעמיים: ראפ היא מוזיקת מחאה, ולהיות ערבי בישראל שהופכת ימנית וגזענית יותר ויותר זה קשה. ולכן, אם אתה אמן מחאה, קח את המיקרופון שנותנים לך ותמחה. רוצה שלא יערכו אותך עריכה מגמתית? תדרוש את זה. התגובות הגזעניות והשטחיות לטור של נאפר (אותו הוא פרסם בפייסבוק) רק מוכיחות שהוא צודק. לא לומר את כל הדברים האלה בסדרה זו טהרנות, זה להשאיר את המגרש לקבוצה היריבה בשם איזה עיקרון נעלה ומטופש. 

ויוצרי הסדרה? הם בחרו לא לספר את הסיפור של נאפר מתוך כבוד להחלטה שלו. איזה יופי. להוציא את קוטנר מהקשרו זה אחלה, אבל לדון בראפ פלסטיני, בהיבט של הז׳אנר כמוזיקת מחאה של מיעוט שמדוכא וחוטף מכות מהמשטרה, פחות. 

אפשר להבין אותם, למה ללכת למחוזות פרובוקטיביים, להסתבך עם גורמי שלטון שיטנפו על כאן 11 והמסרים השמאלניים שלהם, אם אפשר להתמקד בשב״ק ס׳ ששרים על נקבות, ובנימי נים, ראפר פרוע שמחלטר בערוץ הילדים. בפרק הבא יגיעו סאבלימינל והצל. לתפארת המדינה והראפ הציוני ממלכתי.  

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב.