התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה. 

בראשון בבוקר קיבלתי את ההודעה: סבתא נפטרה. זה היה אחרי שבוע שבו היתה מורדמת ומונשמת. היא היתה בת מאה, כבר עשור היא לא לגמרי איתנו, וההידרדרות היתה איטית אך ברורה. ולמרות כל זה התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה. סבתא מתה? בהלוויה אמרתי לאחי שאתה מתחיל עם שני סטים של סבא-סבתא וצמד הורים, ומשם זה מידרדר. נשארנו עם הורה אחד. 

אז למה הפתעה: אולי כי אני חי ונושם תרבות שלא מקבלת את הסוף, מדחיקה אותו. אני עושה בדיוק אותו דבר, ואז המוות מגיע, נוקש בדלת, איזה הלם. 

אולי זה בגלל שאצלי במשפחה המוות נוטה להיות מפתיע וטראגי. התקף לב משום מקום, כוחות צבא מצריים, כמעט אף פעם לא גלישה טבעית במדרון מתון אל סוף ידוע מראש. אני לא מנוסה מספיק בז׳אנר הזה. 

אולי ההפתעה נובעת מכמות הפעמים שבהן כבר כמעט הספדנו אותה. החמרה במצב ועניין של ימים פה, נפילה ולא בטוח שתשרוד את הלילה שם, ותוך כמה ימים התאוששות פלאית. באיזשהו שלב השתכנעתי שהאישה בת אלמוות. תקבור את כולנו. 

אולי זו הביוגרפיה שלה. בריחה מהצעדה לגטו, אוניית מעפילים שטבעה, גירוש לקפריסין, מלחמת העצמאות בקיבוץ יד מרדכי, ולבסוף בורגנות וניהול גן ילדים. מי ששרדה את הנאצים, הבריטים, צבאות ערב וילדים בטנטרום, לא התרשמה כנראה יותר מדי ממלאך המוות. אבל יש לו סבלנות, הוא תמיד מנצח בסוף, גם אשכנזיות קשוחות במיוחד.

ורק אחרי שהיא נפטרה הבנתי שכבר שנים אני באיזו ציפייה מתוחה, שהפכה לרעש רקע שלא שמים אליו לב עד שהוא נפסק, המתנה מכווצת כתפיים לבלתי נמנע. נוחי בשלום סבתא.

יש משהו מוזר באבל שאין בו כאב, רק עצב שקט. אני מנסה להיזכר בסבתא שהיתה לי והזכרונות של העשור האחרון נערמים ומסתירים את הזמן שקדם להם, את האישה החיונית והסבתא שמקריאה סיפור ומספקת ממתקים ביד נדיבה. זו הקלה גדולה לנשארים מאחור, אבל אני אדם אנוכי. לא צריך לגרור את כל זה עד גיל מאה, אני לא רוצה להחליק לאט במדרון. אני רוצה שיבכו עלי קצת, מה יש. קצת תוגה לא תזיק. 

יש משהו בלתי נתפס ברעיון שהערב אכנס לתא שטח מוגבל יחד עם עוד אדם שאינני מכיר – נראה איש חביב למדי – נשיק כפפות, ונתחיל להכות אחד את השני במרץ. 

בחמישי התקיים אירוע שקילה. הגענו כדי לראות את המקום שבו יוחלפו מהלומות, גג מרווח בדרום תל אביב, להישקל ולהצטלם. עמדתי שם בין חבורה של נערים וגברים והרגשתי כמו דג על אספלט. מה לי ולזה. כולם מסביב נראו רגועים ושריריים ומוכנים לקרב, ואני רציתי הביתה. אני מניח שמאחורי הפרצופים הקשוחים מסביבי היו עוד כמה מחשבות על בריחה ומסתור. אם אתה לא מפחד, מה זה שווה?

אומרים שצריך לצאת מאיזור הנוחות שלך, אומרים שצריך לחפש אתגרים. אני חושב שאפשר לסמן וי במשבצת הזו בתעודת ההערכה שלי ל-2024. אם ארצה להרחיק יותר מאיזור הנוחות אצטרך להתגייס ללגיון הזרים. אין לי מושג מה יהיה בקרב – אם אקפא, אם אשכח את כל מה שאני יודע, אם אחטוף מכות מיריב שקול ורגוע יותר. אבל במשך חודש וחצי התאמנתי כל יום, והתחייבתי לדבר שמפחיד אותי וזר לי לחלוטין. לא תהיה כאן צניעות מזויפת, אני עף על עצמי על התהליך, בלי קשר לתוצאה הסופית. 

איגרוף הוא יופי של מטאפורה לחיים. השקעה ועבודה קשה והתנהלות מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ומה לא, אבל בעיקר ניסיון – שנועד לכישלון – להיות בשליטה. אחת מהקלישאות הידועות היא שהמכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה אותה מגיעה. למשפחה שלי יש היסטוריה של מכות כאלה, חדות ולא צפויות, החל מהנאצים, דרך הצבא המצרי ועד בכלל. מתבקש שאחפש דרכים להגן ולצפות ולהתחמק ממהלומות כאלה. זה חסר תוחלת. אי אפשר לצפות הכול, ובטח לא להתגונן מהכול.

אבל אפשר לנסות. יש משהו מרגיע בידיעה שאני כבר לא יכול להשתפר, שהגעתי למקסימום לקראת הקרב הזה, ומעכשיו כל שנותר הוא לעשות את הכי טוב שאני יכול בנסיבות. זו אשליית שליטה מצוינת. והערב אצמיד ידיים לסנטר ואנסה לזכור לשמור אותן שם, ולהכות כמו שצריך, ולהגיע במצב סביר לצלצול הסיום. זה לגמרי יספיק. 

״ואיך המשפחה, איך הם מתמודדים?״, הוא שואל והעיניים שלו עצובות. הן היו עצובות גם אתמול, כשאמר לי שהוא שמח שבכלל הצלחתי להגיע לדבלין, עם כל המצב הזה, ובאמת, כמה נורא. הן יהיו עצובות גם מחר, בארוחת הערב, כשישאל אם אנחנו הישראלים בודקים כל הזמן את הכותרות באתרים כדי לראות מה קורה בבית, אם נשאר בית. קצת מעצבן. 

כוונותיו טובות, אני יודע כי אני מזהה את המבט והטון שלי מאי אז מזמן כששאלתי את אנשי הצוות האוקראיני שעובד איתנו איך הם מרגישים. אני זוכר את תחושת האשמה הלא ברורה על זה שהם יושבים בקייב המופצצת, ואני פה עם הפריבילגיה התל אביבית שלי, מתעסק בעבודה. 

אבל היוצרות התהפכו. המתקפה הרוסית התקועה היא החדשות של שלשום, ואני נוחת בדבלין כדי להשתתף בכנס יום אחרי מתקפת הטילים האיראנים. כל העיניים המרחמות נשואות עכשיו אלי. 

נוחת באיחור. סימני השאלה סביב סוף העולם הקרב הובילו לדחיית הטיסה. את הקונקשן בפריז אני מחמיץ באדיבות עובדי שדה התעופה שארל דה גול, שלוקחים את הזמן. לא ברור אם הם אנטישמים, עצלנים, או סתם צרפתים. כשנהג השאטל שמוביל אותנו לטרמינל הנכון עוצר פתאום להפסקת התרעננות, אנחנו מבינים שזה נגמר. מחכים לטיסה הבאה. 

בדרך חזרה הכל עובר חלק דווקא. בשדה התעופה, בכניסה למתחם הנידח של הגייט של אל-על, משתרך תור לבדיקות בטחוניות. ישראלי אחד צועד מצד לצד, מדבר בטלפון על עסקים. מדי פעם הוא נמשך לכניסה לחדר קטן בצד, מנסה למצוא קצת פרטיות, עד שאחד המאבטחים קורא לו, ומצביע על שלט הכניסה לחדר: מתחם תפילות כתוב שם, עם ציור של איש כורע על מרבד. אולי לא המקום האידיאלי לדבר בו עברית בימים אלה. 

התור איטי, ויש לי זמן לסכם את החוויה. דבלין קרה, יפה ומשעממת, מין רמת שרון אירופית. הזהירו אותי שיש בה המון אנטישמים, אבל לא נתקלתי בהם. ישראלית שפגשתי בוועידה סיפרה על גילויי חוסר חיבה ליהודים במשרד וברחוב. אחרי השיחה איתה אני מנסה לחשוב מה לומר אם ישאלו מאיפה אני. בונה סיפור על בן למשפחת מהגרים הונגרית מברוקלין – אני מכיר קצת את השכונה, ויודע ארבע מילים בהונגרית. 

אף אחד לא שואל כלום עד היום האחרון, כשבריסטה היפסטר מזוקן מתעניין פתאום מאיפה הגעתי. ״ישראל״ אני אומר בלי לחשוב, שוכח את פלאן בי ואת יצר ההישרדות שאמור להיות טבוע בגנים שלי. הוא מהנהן ומצייר לי עלה קצף יפה שאינו צלב קרס על הקפה.

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.  

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

בשישי חל יום ההולדת של האיש שקראתי לו אבא מגיל שלוש. הוא היה אמור להיות כמעט בן 79. עברו יותר משש שנים מאז היום שבו הוא מת בלי שום אזהרה, ואלה היו שנים ארוכות: מגיפה, עכשיו מלחמה, זמן עם משקל. 

ובכל זאת כשאמא שלי סיימה בשישי בילוי עם נגה, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה להתקשר ולספר לו. שבוע לפני כן הזמנתי חשמלאי להתמודד עם גוף תאורה שהביס אותי. הוא היה איש מבוגר עם חולצה משובצת ומכופתרת בתוך המכנסיים, תיק כלים והערות אירוניות שבאו מלב טוב. והוא היה מקצוען ומגושם בו זמנית, בדיוק כמו אבא שלי, ויכולתי לדמיין אותו מגיע לטפל בעניין אם היה עדיין חי, יורד עלי קצת, עושה הכל כדי לעזור, והתגעגעתי אליו כל היום אחרי שהאיש הלך והאור דלק.

אומרים שהזמן מרפא אבל זה לא מדויק. הוא מארגן זכרונות מחדש, דוחק את הכואבים יותר למדפים האחוריים בארון, מסדר את החללים מחדש כך שלא תיתקל יותר מדי במה שכואב. ומה שבאמת מנצח הוא היום יום, השגרה. יש עבודה וילדים, צרות חדשות וישנות, סרט נע ועמוס במלאכת החיים שהמת כבר לא צועד עליו יחד עם כולם. 

חשבתי על כל מתי המלחמה האיומה הזאת, שירדו גם הם מהמסלול. ולאט לאט יידחקו הצידה מפני היום יום. כמו זרעים הם נטמנים באדמה, ונובט מהם עץ עבות ובלתי נראה. והוא גדל ומסתבך, ואז פתאום מגיע תאריך משמעותי, מישהו ברחוב עם הליכה או צדודית דומה, אמירה, אזכור, משהו שמציף את הכל מחדש. והזמן מתגלה במערומיו, והכל מרגיש כאילו קרה לפני רגע, והחברים, בני המשפחה, אהובים ואהובות, ירגישו הכל מחדש, בתוספת מחשבות על מה היה אילו, ובני כמה היו המתים עכשיו, ואיך היו נראים, ומה היו עושים.

וגם אני, כשהבטתי בתאריך על צג הטלפון, הבנתי שבכלל לא הספקתי עדיין להבין ולעכל, רק לקבל בלית ברירה שהוא איננו. ובעצם לא השתנה דבר, רק הוסט הצידה. והתגעגעתי נורא, והחיים המשיכו וסחפו, עד לפעם הבאה.

אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.

לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו. 

הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים. 

הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים. 

אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה. 

וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום. 

ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו.