באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

בשישי חל יום ההולדת של האיש שקראתי לו אבא מגיל שלוש. הוא היה אמור להיות כמעט בן 79. עברו יותר משש שנים מאז היום שבו הוא מת בלי שום אזהרה, ואלה היו שנים ארוכות: מגיפה, עכשיו מלחמה, זמן עם משקל. 

ובכל זאת כשאמא שלי סיימה בשישי בילוי עם נגה, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה להתקשר ולספר לו. שבוע לפני כן הזמנתי חשמלאי להתמודד עם גוף תאורה שהביס אותי. הוא היה איש מבוגר עם חולצה משובצת ומכופתרת בתוך המכנסיים, תיק כלים והערות אירוניות שבאו מלב טוב. והוא היה מקצוען ומגושם בו זמנית, בדיוק כמו אבא שלי, ויכולתי לדמיין אותו מגיע לטפל בעניין אם היה עדיין חי, יורד עלי קצת, עושה הכל כדי לעזור, והתגעגעתי אליו כל היום אחרי שהאיש הלך והאור דלק.

אומרים שהזמן מרפא אבל זה לא מדויק. הוא מארגן זכרונות מחדש, דוחק את הכואבים יותר למדפים האחוריים בארון, מסדר את החללים מחדש כך שלא תיתקל יותר מדי במה שכואב. ומה שבאמת מנצח הוא היום יום, השגרה. יש עבודה וילדים, צרות חדשות וישנות, סרט נע ועמוס במלאכת החיים שהמת כבר לא צועד עליו יחד עם כולם. 

חשבתי על כל מתי המלחמה האיומה הזאת, שירדו גם הם מהמסלול. ולאט לאט יידחקו הצידה מפני היום יום. כמו זרעים הם נטמנים באדמה, ונובט מהם עץ עבות ובלתי נראה. והוא גדל ומסתבך, ואז פתאום מגיע תאריך משמעותי, מישהו ברחוב עם הליכה או צדודית דומה, אמירה, אזכור, משהו שמציף את הכל מחדש. והזמן מתגלה במערומיו, והכל מרגיש כאילו קרה לפני רגע, והחברים, בני המשפחה, אהובים ואהובות, ירגישו הכל מחדש, בתוספת מחשבות על מה היה אילו, ובני כמה היו המתים עכשיו, ואיך היו נראים, ומה היו עושים.

וגם אני, כשהבטתי בתאריך על צג הטלפון, הבנתי שבכלל לא הספקתי עדיין להבין ולעכל, רק לקבל בלית ברירה שהוא איננו. ובעצם לא השתנה דבר, רק הוסט הצידה. והתגעגעתי נורא, והחיים המשיכו וסחפו, עד לפעם הבאה.

אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.

לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו. 

הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים. 

הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים. 

אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה. 

וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום. 

ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו. 

בסך הכל רציתי הפוגה, מנוחה. ההופעה נדחתה בגלל המצב אבל הנה היא מתקיימת. כמו בהרבה תחומים בתקופה הזו קצת לומדים ללכת מחדש. הופעה? זה תלוי הקשר. אחרי כותרות אתמול לא הייתי הולך, בשבוע שעבר זה התאים. הלכנו.

באנו לראות את אסף אמדורסקי בבארבי. יש משמעות לחיבור הזה: באתי עם ציפייה ברורה למופע מהצד הרוקסיטי-אלקטרוני של האיש. פחות דודאים וכוכב נולד, יותר דרישת שלום משנות התשעים. רציתי שעתיים של בריחה מהמציאות האיומה וחסרת התקווה, מישהו שיעלה על הבמה וירים אותי יחד איתו למסע – אולי לא של קסם ומסתורין, אבל גם קצת אסקפיזם קצר מועד זה המון בימינו. 

האורות כבו, הנגנים עלו לבמה, והייתי כבר מוכן להיסחף ולהתנחם כשלפתע פרץ לו ערב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אין רשימת שירים הערב, הודיע אמדורסקי, הערב עושים בקשות מהקהל. והבקשות התחילו לזרום, או יותר נכון להיצעק. ואיכשהו דווקא האנשים שנדחקו קרוב לבמה כמו רוקרים ביקשו שירים שקטים ורגועים, עד שעלה החשד שהמשחק מכור והם שתולים. במקום האמן כאוצר, שמחליט על סדר שירים וקצב של הופעה ומרים ומוריד את הקהל כמו מנצח, קיבלנו את חוכמת ההמונים. וההמון לא היה משהו.

וכך התנהלה ההופעה – שיר שקט, עצירה לבקשות שנצרחות מהקהל, שיר פחות שקט וכן הלאה. אמדורסקי נראה מרוצה, והבהיר שאפשר לבקש הכול – גם השלושרים, רק הגבעטרון היה חסר. נתנו לעניין הזדמנות, ואז עוד אחת, ולבסוף נטשנו באמצע. 

בתחילת הערב עוד ניסיתי לזרום, לכייל מחדש את הציפיות. לא הצלחתי. היה משהו חמים ונוח באולם, כמו שכשוך באמבטיה פושרת מלאה במים שהיה צריך להחליף מזמן. זו היתה הדביקות של ביחד ננצח, של זה לא הזמן לשאול ולהתריס, של טשטוש והימנעות. התפלשות במקום התעלות.

ואני את האסקפיזם שלי רציתי בועט ועצבני ושמח. התכנסות ועצבות וביחדנס עם ארומה של גטו יש לי כל יום, לבארבי באתי כדי להימלט מכל זה, להרגיש קצת נורמלי, קצת לא במלחמה. לא כדי לקבל גירסה עדכנית של מוזיקת פיגועים. הרגע הוחמץ, המציאות סגרה על הבועה התל אביבית שלי מחדש, ולא נותר אלא לחכות לרגע החסד הבא.

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים.