"אתה יכול לשאול אותי הכל". איזו קלישאה מפוארת. עוד לפני שסיימתי להגות את המשפט הרגשתי כמו טמבל שראה הרבה יותר מדי דרמות אמריקאיות. רק היה חסר שאוסיף "בני" בסוף.

ערב לפני, סביב השולחן, תומר שלף פתאום משום מקום את השאלה. לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל בגדול הילד רצה לדעת איך גדי, הסבא הערטילאי שנפל במלחמה, היה מתנהג. מה הוא היה עושה איתי, איתנו. אמרתי שבטח היה מתנהג כמו סבא רגיל. מביא מתנות, משתולל עם הנכדים.

לקח לי זמן לחקור ולהבין מאיפה צץ העניין באמצע ארוחת הערב. הייתי צריך לנחש לבד, אבל רק אחרי יומיים אמו של הדרדק סיפקה הסבר: יש בבית הספר יום סבים וסבתות. הכניסה להורים אסורה. היא אמרה בצחוק שתבוא גם, מחופשת לסבתא בעצמה. הדיון המשיך לבעיות פרקטיות במזימה: איך תומר יסביר את נוכחותן של 3 סבתות. ואז הוזכר גדי.

לקח לי קצת זמן להבין. אני גדלתי עם שלל סבים וסבתות ממגוון כיוונים. אבל אכן, הסטנדרט הוא בדרך כלל שניים ושתיים בלבד.

אבל למחרת בבוקר, עוד לפני שהבנתי מאיפה נולדה השאלה, ניסיתי לחקור את הילד כשחיכינו בתחנה לאוטובוס שיוביל אותו לבית הספר. למה בעצם גדי צץ ועלה פתאום. "לא יודע", הוא אמר, לא מבין מה אני רוצה ממנו בשעה כזו. ואז שלפתי את משפט המחץ האמריקאי שלי, והבטחתי לו שאפשר לשאול הכל, אבל הכל.

"באמת?", פתח הילד עיניים?

באמת.

"אז אבא, השמש – היא כדור של אש, או כדור של לבה?"

עזבנו את העיסוק בעבר לטובת מדע פופולרי, ההסעה לבית הספר הגיעה, המשכנו הלאה.

בתור באם-פם אני מברר עם תומר מה היה ביום השואה בבית הספר. הוא מספר שהוא עמד דום, עם הראש למעלה, ואז באמצע הצפירה נזכר שנגה אמרה לו שצריך להרכין את הראש, אז הוא הוריד את המבט. ואמרו להם שזה היה במלחמת העולם השנייה, השואה.

מה שמזכיר לו: "באיזו מלחמה גדי מת"?

ביום כיפור, אני עונה לו. ומוסיף שהייתי אז בן שנה וחצי. הוא חושב על זה רגע, הפנים שלו מריצות כמה הבעות ברצף, קצת מבוכה, הרבה אמפתיה, ניסיון לחשוב איך לנסח אותה. "חבל", הוא אומר בסוף.

שזה תמציתי. באמת אין מה לומר מעבר לזה, מה גם שכרגע הוא מסתובב עם סוג של קוקטייל היסטורי בראש, שמורכב משואה, גבורה, מלחמות, שכול, עצמאות וקצת לימון. וכבר יש מידעונים מבית הספר על שבועות, וגם לזה וגם לזה צריך חולצה לבנה ("מכובדת"). לא צריך להעמיס יותר מדי על ילדים בגיל הזה, את זה אני בטח יודע.

אז חבל. וממשיכים הלאה.

נשים שנייה בצד את השאלה אם ראוי לאוסקר או לא (ראוי). כן שווה להתייחס לנקודה אחרת – כן אנטי מלחמתי, לא אנטי מלחמתי. סוגיה חשובה בסרט כזה, או כל סרט עם תימה צבאית.

חלק מהטענות נגד הסרט היו על עמדה עמומה, או הימנעות מאחת כזו בכלל. אני לא חושב שזה נכון. הסרט נמנע מאמירה ברורה ומפורשת, הוא לא מאכיל אותנו עם כפית, זה כן. אבל יש בו סצינה שלטעמי אומרת לא מעט על העמדה של קתרין ביגלו.

זהירות, ספוילר: וויל ג'יימס, גיבור הסרט, מגלה את גופתו של ילד עיראקי שאיתו התיידד. הוא מחליט לשחק אותה הארי המזוהם ויוצא, לבד חמוש רק באקדח, למצוא את האשמים. הוא עוקב אחרי בעל באסטה עיראקי שהעסיק את הילד, חוטף אותו ומכריח אותו להסיע אותו למקום בו נמצאים הרוצחים.

רק שזה לא עובד. הניסיון לשחק בקאובוי שיוצא לנקום בשם הצדק עם אקדח ביד נגמר באופן מביך. וויל מגיע לבית בו גר סתם אזרח – בן הערובה שלו פשוט רצה להיפטר ממנו והסיע אותו כנראה למקום הראשון שעלה בדעתו. אשתו של העיראקי החביב מגרשת את וויל בחבטות מטאטא, והוא מוצא את עצמו צועד ברגל חזרה לבסיס ברחובות עוינים, נראה יותר כמו ילד מפוחד, ופחות כמו הפרש הבודד.

קצת כמו אמריקה, לא? המפגש הזה בין שילוב של תמימות, אלימות ותפיסת צדק פשטנית למציאות מורכבת ונטולת שיאים של סרט הוליוודי די מזכיר את ההסתבכויות של ארה"ב בעידן בוש. בעיני זו אמירה משמעותית וחזקה למדי, וברור לגמרי לאיזה צד של המפה הפוליטית היא שייכת.

ואחלה סרט.