צריך להכיל, צריך להתגמש, להתאים את עצמי לנסיבות, לזרום כמו הדנובה. ואם אני לא מרוצה?

תומר, אחרי צבא, אחרי הטיול במזרח, מתחיל להבין את המלכוד שבמערכת, את הדרישה להתיישר אם מה שנראה לו עקום. הוא מחפש עבודה בעל כרחו. כלומר הוא רוצה עבודה כי הוא רוצה כסף, והוא רוצה עבודה כי הוא מרגיש צורך במסגרת ושגרה. אבל מאחורי זה יש חשד לא בלתי מוצדק במערכת. בסוף הוא יצטרך לעשות משהו שהוא לא ממש רוצה בו כדי לממן את עצמו, במשך שנים, רק כדי להגיע לחופש המדומיין והמיוחל אי שם בגיל הפנסיה. 

למה לא להתנהל הפוך, הוא שואל? למה לא לעשות מה שמתחשק עכשיו – לטייל בעולם, לרקוד במסיבות – ולהתחיל לעבוד ולהיכנס למסגרת כשהוא מזדקן, וממילא אין כוח ברגליים לפזז יותר מדי. הכל נראה לו עקום. מה לעשות שההחיים הם פשרה, איזונים ובלמים. אני מביט בו ומזדהה. זו התנגשות בלתי פוסקת בין מה שאני רוצה לבין המציאות, לבין אנשים אחרים. 

לפעמים הכוכבים מתיישרים והכל מסתדר כמו שאני רוצה. פרויקט בעבודה שהוא גם מעניין וגם כיף, סופשבוע פרוע בדיוק כמו שהתחשק לי, ערב שקט ונינוח בדיוק כמו שהתאים לי. לפעמים זה ליד. האנשים סביבך רוצים דברים אחרים, העניינים בעבודה מסתבכים, הספר שאני קורא לא מושלם, הסרט היה יכול להיות טוב יותר. 

אפשר לקבל את זה, להיות גמיש ולזרום. אפשר להתמרמר ולהיות נרגן וזועף. אבל למה לא לשלב? לפעמים אני מצליח להתמודד עם הפנייה החדה, אני ממש יכול לדמיין את הצומת, את הבחירה בין עצבים וערב הרוס לגמישות נפשית, שינוי מחשבתי קטן והופה, לכולם כיף. אבל זה מצטבר ושוחק. אחרי כמה פניות חדות אני מתעייף, ונותן לאי שביעות הרצון מקום. 

כי אם הכל כיף ובסדר, שום דבר לא באמת כיף ובסדר. רגעי אכזבה מסמנים איזשהו קו גבול פנימי, נותנים פרופורציה, מאזנים. הם הופכים את הצבעים של הטוב לחדים יותר, מפוקסים. צריך לדעת מתי לקבל את הדברים וללכת איתם, ומתי להתעקש על שינוי, לומר מה אתה רוצה, לפעמים לעזוב. עניין חמקמק, אבל קריטי. לפעמים אפשר להמיר את השלילי לחיובי, אבל אם זה לא עובד, צריך למצוא לאנרגיה הזו ערוץ לעולם. לפעמים אין מנוס מקצת מרמור. עדיף לא לטאטא אותו מתחת לשטיח המטאפורי.