״אנחנו צריכים להתייחס למוזיקה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם, ובה בעת לזכור שזה רק רוקנרול״. ברוס ספרינגסטין, איש שמבין דבר או שניים במוזיקה ונוסטלגיה, סיכם את זה יפה. נזכרתי בציטוט שלו כשעמדתי בבארבי, ממורמר, סובל ומעצבן את הסביבה בהופעת המחווה ל״נושאי המגבעת״. 

הייתי במיעוט. רוב האנשים סביבי נהנו לגמרי. על הבמה עלו בזה אחר זה אמנים ששעתם היפה היתה בניינטיז וביצעו, במסגרת דיל של אחד פלוס אחד, שיר של ״נושאי המגבעת״ ואז את אחד הלהיטים הישנים שלהם. ג׳וני שועלי למשל ביצע את ״עכשיו״, שיר אהבה חמוד, קצת קיטשי, ולא קשור בעליל למוזיקה שאוהד פישוף ושות׳ יצרו. מחווה זו מילה יפה, אבל הערב הזה היה כולו שכונה, נוסטלגיה וקריוקי לאנשים מעל גיל ארבעים. 

אם הייתי בא מוכן נפשית אולי הייתי מצליח ליהנות קצת. הכל מתחיל בתיאום ציפיות. בת הזוג אמרה שיש כרטיסים להופעת איחוד של ״נושאי המגבעת״. אחר כך תיקנה שמדובר במחווה, בין היתר כי חברי הלהקה מסוכסכים, ופישוף הסולן לא יתייצב. אחלה, אמרתי לעצמי, לא מזמן היינו בערב מחווה אחר, ליוסי אלפנט, שהיה מעולה. הגעתי לבארבי אופטימי. על הבמה עלתה להקת נוסטלגיית ניינטיז עם דיבור של צוות הווי ובידור באילת, ומשם זה הידרדר. 

מה שמחזיר אותי לציטוט של ספרינגסטין. כי מה אכפת לי בעצם? כמו שאר האנשים בקהל גם אני מתגעגע לניינטיז, למה שהיה בשנים ההן, למה שאני מדמיין שהיה. המוזיקה בבארבי היתה לגמרי פס הקול שלי, אז למה לקטר? ובכן: ״נושאי המגבעת״ היתה להקת אינדי בועטת. ההפך מרגשנות, סכריניות והתפלשות בנוסטלגיה דביקה. מה שהתרחש בבארבי היה מנוגד לחלוטין לרוח הלהקה. תקראו לי סנוב, פוץ, טהרן, הכל נכון. אבל מוזיקה היא לא רק לחן ומילים, היא גם רוח ודימוי וערכים. לא מזמן ראינו את אוהד פישוף מופיע בבר קטן, והוא היה מקורי ובועט ומעניין, ההפך ממה שהתרחש מולי על הבמה. יכולתי לדמיין אותו בקהל, בז וזועם על חבריו לשעבר. 

או שלא. אולי הוא היה נהנה, בוגר ומפויס יותר ממני. אולי זה אני שנצמד בכוח למשהו שכבר לא רלוונטי. נוסטלגיה תמיד נראתה לי כמו בריכה רדודה לכאורה שקל לטבוע בה, לאבד את היכולת להיפתח לדברים חדשים, לאבד את המהות של הדברים שאהבתי והגדירו את מי שאני. אולי אני צריך ללמוד מבת הזוג שהבינה מייד בהתחלה מה קורה, והחליטה שהיא באה לעשות כיף, לא להיצמד לעקרונות. לשחות להנאתה, בלי לטבוע. אין ספק שזה עדיף ובריא יותר לנפש ולעור הפנים. 

זה הדבר הנכון לעשות, אבל לא בשבילי. בהופעת המחווה/איחוד/שקר כלשהו הבאה אני אישאר בבית. סנוב, ממורמר, אבל שמח בחלקו. 

האולם מפוצץ. אין מקום. אנחנו מתיישבים על המדרגות. אני תוהה אם הגב שלי ישרוד, אבל מהר מאוד מתברר שאין סיבה לחשוש. הנוטשים הראשונים מתגנבים החוצה בערך חמש דקות אחרי ההתחלה, והזרם לא פוסק עד סוף המופע. אנחנו מתיישבים על כיסאות שהתפנו והסבל עובר מימד, מהפיזי לנפשי.

גם אחרי 20 שנה השם אהד פישוף מעורר בי התרגשות קלה. להקת "נושאי המגבעת" היתה נקודת ציון בהתפתחות התרבותית שלי. היתה שם גאונות שלא דוללה בשנים של הופעות איחוד ומחזור, התבזות בתוכניות ריאליטי ושאר ירקות. השם של האיש הוא קונוטציה לאיכות בלתי ממוסחרת. מופע יחיד של הפישוף? למה לא.

באולם החשוך, על הכיסא שהתפנה, יש לי זמן לחשוב על למה לא. מסחריות אמנם אין פה, אבל גם לא קומוניקטיביות. פישוף יושב על הבמה מאחורי שולחן שעליו לפטופ ושלל אביזרים. בצד ניצב מסך. מרבית הזמן הוא יושב ללא ניע, כשברקע קריינית  פולטת דימויים שנעים בין הסתום לבנאלי. "הילדים המשחקים לא מבחינים בנחש בדשא". וואלה? מדי פעם הוא נעמד ושר באנגלית. או משמיע קולות. או מפיק צלילים באמצעות כלי הקשה לא ברורים. אין לי שמץ למה התכוון המשורר.

לא שתמיד צריך להבין. ל"נושאי המגבעת", למשל, היו שירים שלא הבנתי, אבל משהו בשילוב של המוזיקה והמילים הזיז אותי, גרם לי להרגיש. אני אוהב אמנות שאני לא לגמרי מבין, זה משאיר איזה שובל מחשבה חופשי לחשיבה וניתוח, לא סוגר פינות אלא פותח. דיוויד לינץ' או הרולד פינטר גורמים לי לגרד בפדחת בניסיון להבין מה לעזאזל ראיתי, אבל בה בעת לחוש עצב, אימה, פליאה. הרגש היחיד שהמופע של פישוף גרם לי הוא כעס. ולא מהסוג הנכון.

אחרי המופע השותפה שלי לחוויה טענה שפישוף לקח קשה את זרזיף האנשים שלא הפסיק לחמוק החוצה. אני סבור אחרת. אומרים שפרפורמרים חיים על תשואות ומחיאות כפיים. אני חשתי שהמופע היה תמונת מראה לצורך הזה באהבה. שפישוף רצה לעצבן, לגרש. שכל צופה שחמק החוצה היה עוד איקס על החגורה שלו. אישור לכך שהוא חתרן, אמנותי, קיצוני. שהוא אדיש לצורך ששולט בעמיתיו האמנים, צורך בזוי ונחות. הצורך באהבת הקהל.

השאלה מה קורה מחוץ לטריטוריה שבאזור החגורה של פישוף. אם הקהל חוזר הביתה בלי לזכור דבר מהחוויה התמוהה שעבר, מה הועילו אוונגרדים חתרנים בתקנתם? אם יצירת אמנות נופלת ביער ואין שם אף אחד וכו'. אני מתקשה להאמין שיוצר לא רוצה לגרום לתגובה כלשהי בקרב הקהל שלו, להשפיע, לגרות לחשיבה. כדי לייצר תגובה אצל הזולת צריך לתקשר. אבל פישוף ניהל דיאלוג פנימי נטול פשר. געגועי לאשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת מעולם לא היו עזים יותר.