לאמא שלי יש מנהג: היא תמיד קוראת את העמוד האחרון של כל ספר שהיא מתחילה. תמיד חשבתי שזה איום ונורא, הרבה לפני שספוילרים הפכו לחטא בלתי נסלח. 

בתקופה האחרונה אני מתחיל לשנות את דעתי. אני קורא עכשיו את "כפרה" המעולה של איאן מקיואן. אחת מהדמויות הראשיות חווה בפרק שאני קורא את תחילת מלחמת העולם השנייה כאחות בבית חולים לונדוני. לא כיף לה. 

מעבר להמוני חיילים עם פציעות מזעזעות מרחף מעליה איום הפלישה הגרמנית. היא מסתובבת ברחוב בתחושה שבכל רגע עולמה עומד לקרוס. פלישה, כיבוש וכל מה שמתלווה להם. 

מתחשק לי לשלוח יד מנחמת, ולספר לה שיהיה בסדר. שענני התבוסה הוודאית יתפזרו בלי להמטיר גשם. אני נורא רוצה לגלות לה את הסוף, מזדהה עם עינוי חוסר הוודאות שהיא נתונה בו. 

אני מניח שאמא שלי צריכה לדעת את הסוף מראש כי החיים זימנו לה מספיק הפתעות קשות. בעת הזו גם אני רוצה לדפדף קדימה. הבו לי ספוילר. עייפתי מחיים על סף עוד מלחמה איזורית או עולמית. אני חרד מהבחירות הקרובות שאולי יסמנו שינוי לטובה ואולי את המשך והאצת ההידרדרות. 

פעם היה בקריאת הכותרות אלמנט של סקרנות, של מעקב אחר עלילה מפותלת ומרתקת, שאיכשהו תסתיים בטוב, בלי לנקוש על הדלת שלי. אבל כדי לתחזק נקודת מבט כזו צריך מרכיב קריטי אחד – אמונה. שכנוע פנימי בסיסי שבסוף יהיה בסדר. השנים האחרונות ערערו את האמונה הזו. כל מה שהייתי רוצה זה להפר איזה חוק קוסמי ולהציץ לרגע לעתיד כדי לדעת מה יקרה. טוב או רע, העיקר לדעת. 

סיימתי בשבוע שעבר את ״עורך צללים״ וניסיתי להבין מה גרם לו לחדור אל מתחת לעור שלי. מדובר בספר טוב אבל לא כזה שייכנס לרשימות הקריאה החוזרת, ספרים לאי בודד, או ספרים להרשמת אלמונים ברשתות חברתיות או נשים. אבל בניגוד לספרים-שאינם-יצירות-מופת אחרים אני בטוח שאזכור אותו. אזהרה: יש בפוסט ספוילרים מינוריים, לא משהו שיפגע לדעתי בחוויית הקריאה, אבל בכל זאת.

הספר מורכב משלושה חלקים, שלוש דמויות שמספרות על המפגש שלהן עם חגי נאור, מטאור אקדמי שמנצל כל אחת מהן כדי להשיג את מטרותיו ולטפס לצמרת. האיש חכם, רהוט, כריזמטי ונרקיסיסט. הוא לא מהסס לדרוך על גופות, משתמש וזורק, והלאה. הוא דמות מרתקת אבל הספר לא מתמקד בו, וגם לא באמת מנסה לפענח אותו עד הסוף. הוא נצמד לדמויות שחוו את המפגש איתו ולמה שהן חוו: למשיכה, לזעם, להשפלה. נאור נותר מין כוח טבע לא לגמרי מובן.

פגשתי אנשים כאלה במהלך השנים. תוך כדי קריאה הם עלו בזיכרון, כאילו משפט או פסקה מסוימים לחצו על כפתור ושלפו אותם מהמאגר. עורך חכם וחד, מהצעירים שאי פעם מונו לעורך ראשי של מוסף, שריתק אותנו בהגיגים על מהות תפקיד העיתונות, תובנות על פוליטיקה ומה לא, ואז היה הופך את עורו וצורח עד צרידות על טעות זניחה. הוא נטש את העיתון לטובת עולמות אחרים, ומאז מזנק מתפקיד בכיר למשנהו. עורך אחר שהרים טלפון והציע להיפגש כדי לדון בהצעת עבודה מפתה, ואחרי שכמעט סגרנו הכל התאדה ונעלם, ועוד ועוד.

יש לי תחושה שגם הסופר, אריאל הורוביץ, נתקל בכאלה. ואולי זה מה שנותן לספר כוח, ניכרין דברי אמת – מבעד לדפים אפשר להרגיש את מרקם הצלקת שהותיר המפגש עם האנשים המתעתעתים האלה. מלאי קסם אישי שמופנה אליך כמו זרקור כשהם צריכים משהו, וכבה מייד כשהצורך נעלם. אנשים שקשה לא להימשך אליהם, גם כשהאינטואיציה מתחילה לשגר אותות אזהרה, ושהמפגש איתם מותיר אותך המום ומופתע, כועס על עצמך – איך לא ראית, איך לא שמת לב.

אני זוכר את הדמויות האלה בחיי בשילוב מוזר של כעס, בוז וגעגוע. אני חושב שהייתי שמח לפגוש אותם, לדבר איתם שוב, ועד כמה שהייתי רוצה להתעמת איתם, סביר להניח שהשיחה היתה נגמרת בלא כלום. יש משהו מפליא ומרתק באנשים האלה, קסם זר. ואולי בגללם/בזכותם למדתי תמיד להעדיף טיפוסים קצת מחוספסים, עם קצת פחות ברק וניצוצות, וקצת יותר יכולת לאמפתיה וראיית האחר. אחרי כמה סטירות לחי של כריזמת יתר האור מסנוור קצת פחות.