סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

"אבא, שחקנים מרוויחים הרבה כסף?"

יום לפני הילד נתן הופעה משכנעת עם שלל ניואנסים מדויקים בהופעת הסיום המיוזעת של חוג הדרמה שלו. הוא מאוד מתלהב מכל העניין.

"לא ממש, בארץ רק שחקנים שממש מצליחים מרוויחים הרבה".

"לא, התכוונתי בחוץ לארץ, כמו ג'וני דפ".

"אה, כן. ג'וני דפ מרוויח מלא".

אנחנו צועדים ברחובות תל אביב בלילה הלבן, לפני שנייה ראינו ליד כלבו שלום שלט חוצות ישן לסרט האחרון של טים ברטון, עם מר דפ.

"אז אני אהיה שחקן. ובגלל שאני גם רוצה לגור בניו יורק, אז אני אוכל להרוויח כסף. זו נראית לי עבודה כיפית".

בביאליק יש לילד כבר רעיון קריירה אחר. "אולי אני אעבוד בנאס"א".

"נאס"א?!?"

דקה לפני כן דיברנו על הכוכבים, ואיזה מעניין זה שהחלל לא נגמר, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.

"כן, במחלקה שבודקת עם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. אפשר לשבת כל היום מול מסך שאף פעם לא יראה כלום, ולישון ולשחק".

שאפתן.

"כל החברים שלי כבר החליטו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. אני כבר החלטתי מלא פעמים. בסוף", הוא נאנח, "אני סתם אתקע באיזה משרד".

"תיתקע באיזה משרד? מאיפה למדת להגיד את זה? אתה לא תיתקע בשום מקום. זו החלטה שלך. אם טוב באיזשהו מקום, פשוט קמים ועוזבים. מי שנתקע באיזשהו משרד זה רק מי שאין לו אומץ לשנות".

הוא חושב על זה רגע. הילד מבין בכלכלה קצת יותר מדי לגילו. הוא מוצא תשובה.

"כן, אפשר באמת לעזוב. אחרי שאתה מחכה שיהיו לך גם פיצויים".

אני נותן לו יד, ואנחנו ממשיכים ללכת.