אין לינק – ידיעות אחרונות, בכל זאת – אז אצטט מהזיכרון. הקטע שהקפיץ לי פיוז סופית בברכת החג שפורסמה באחד ממוספי החג של ידיעות אחרונות היה הגדרת הנסיעה לגמר האן.בי.איי כרגע השיא של השנה שלו. מיד אחרי, בסוגריים הוא מוסיף: חוץ מהשחרור והחזרה הביתה.

למי ששכח: דקה לפני שהפך לפרשן הספורט של ידיעות והחבר הכי טוב של אריק הניג, התנהל ויכוח סוער על עסקת השחרור של שליט. 1,027 מחבלים שוחררו בעיסקה. חלק נכבד מהם עם דם על הידיים. חלק מהמשפחות השכולות היו נגד העיסקה, אחרות בעד. לכולן היא היתה מן הסתם כואבת וקשה.

אני לא מבין גדול במשפחות של חטופים, אבל מבין מצוין במשפחות שכולות. אני לא חושב שהתמונות של שליט מכדרר עם הניג עשו להן טוב. יכול להיות שמשפחת שליט הוציאה המון כסף, במהלך המאבק, וגם זה שיקול בהתנהלות של הבן. אבל הפיכת השבוי לשעבר למין סלב בהווה צורמת, לי לפחות. זה בסדר אם אתה פליט ריאליטי, זה בעייתי אם אתה שבוי ששוחרר במחיר כל כך כבד, שחלקו עוד ישולם בעתיד.

ותקנו אותי אם אני טועה – בין פרשנות ספורט לברכת ראש השנה, לא שמעתי התייחסות לנושא המסוים הזה.

וכן, הייתי מצפה ממשפחת שליט למודעות לעניין. למחשבות על מה עובר על המשפחות השכולות, לחשש ממה יקרה אם וכאשר משוחררי העיסקה יצליחו לבצע פיגוע. לקצת יותר כובד ראש, וקצת פחות פרשנויות כדורסל. תגידו שאי אפשר לשפוט אדם וכל זה – ואומר שאני לא קונה את זה.

במהלך המאבק על שחרור שליט הזדהיתי עם הוריו, אני חושב שכל הורה הזדהה ברמה כזו או אחרת. אבל מה שקורה עכשיו נראה לפעמים כמו ניצול ציני ומיותר. לא היה קורה כלום אם מלבד ראיון גדול למוסף כלשהו, גלעד שליט היה שומר על שקט תקשורתי. זה בטח היה מכבד יותר את מאות המשפחות שהאנשים שהרגו את ילדיהן מסתובבים עכשיו חופשיים.

תקראו את הראיון איתו בהארץ. מרתק.

תמיד מציק כשאי אפשר להצמיד את ההיגיון לדעה שגיבשת. ברור לי שאהוד ברק מעורר בי, כמו גם באנשים שסובבים אותי, תיעוב. דחייה מיוחדת. לא מהסוג שמעוררים אנשי ימין קיצוני מגוחכים, או פוליטיקאים אופורטוניסטיים ומושחתים. השם אהוד ברק מעורר רגשות שנמצאים בליגה משלהם.

מה שמוצלח בראיון שערך גידי וייץ הוא שסוף סוף קיבלתי תשובה. חשוב לומר – ברק צודק. באמת אין סיבה הגיונית לשנוא אותו יותר מאשר אחרים. מגדלי אקירוב? מה עם החווה של שרון, או הבית של אולמרט בכרמיה? וסיגרים וקוניאק – הוא מזכיר בראיון כמה וכמה פעמים את המשקה הזה, אני מקווה שהרמז שהושתל בין דפי העיתון עבר לאנשים הרלוונטיים שמתכוונים לבקר אותו – גם אחרים מעשנים ושותים. וטעויות מדיניות, ופיאסקואים אישיים. גם לאחרים היו. גדולים משלו.

הבעיות של ברק הן:

א. הציפיות. ווייץ מנסח את זה היטב. אולמרט הוא פרקליט נהנתן, שרון היה גנרל אקסטרווגנטי. ברק הוא קיבוצניק מהסיירת. ממנו לא מצפים להפוך לנובוריש חמדן. הוא גם לא המנהיג של הליכוד או קדימה – הוא בא מתנועת העבודה, שאמורה להיות סוציאליסטית, שהאבות המייסדים שלה היו אנשים עם עקרונות ונטייה לסגפנות.

ב. כישורים חברתיים אפסיים. אהוד ברק לא היה עובר את מבחן וויגט-קמפף בבלייד ראנר. היו יורים בו, מתוך ודאות שהוא רפליקנט. לאורך כל הראיון האיש לא מודה באף טעות, לעתים תוך סתירה עצמית. הוא מציג תמונה מושלמת של עצמו, תוך התעלמות מוחלטת משני דברים: העובדה שאנשים לא סובלים בני אדם שלא מסוגלים להודות בחולשה או טעות, אפילו כמס שפתיים – והמציאות. אי אפשר ליישב את הדעה של ברק על עצמו עם ההתנהלות שלו ותוצאותיה בפועל, ואי אפשר לקבל שכל העולם אחראי להכל, חוץ ממנו.

אבל מה שהכי מרתק הוא הניתוק המוחלט, כמעט קומי, של ברק מהמציאות. כשהוא מחווה דעה על מצבה של ישראל, ועל הפעולות המדיניות שצריך לנקוט, הוא נשמע כמו איש אקדמיה, או פרשן. כשווייץ מעמת אותו מול הסתירה בין מה שהוא טוען שצריך לבצע, לבין מה שקורה בפועל, הוא מסתפק באבחנה העמומה שהוא מנסה להשפיע על הדברים מבפנים. זה בלתי נתפס כמעט. ברק מעביר ביקורת מלומדת, לא משתלחת, על ראש הממשלה, הנשיא, והממשלה עצמה, כאילו היה יועץ חיצוני שקפץ לכאן ממדינה ידידותית.

יש משהו מעורר קנאה ביכולת של ברק לחיות ביקום מקביל. קצת כמו הקנאה שחשים לעתים מול מטורף. הוא אולי סגור במוסד, אבל בעולם הדמיוני שלו הכל נפלא. וברק – ברק הרי סגור בדירת פאר באקירוב. מה רע.