״ואם היית יכול להפסיק לעבוד מחר? נניח שהיה לך מספיק כסף לחיות כמו שאתה חי עכשיו, היית הולך על זה?״ בת הזוג ואני יושבים בבית קפה בשבת בבוקר, הזמן הכי פחות עבודתי שיש. אני אוהב שיחות תיאורטיות על דברים שלא יקרו. התשובה האוטומטית שלי היא כן, ברור שכן. עוזב מחר, וחי את החלום העירוני שלי: נרשם לתואר לא פרקטי כלשהו (היי פילוסופיה, מה קורה היסטוריה), מתאמן באיגרוף, לומד ערבית, הולך להרצאות על אמנות, מסיבות, הופעות. פלוס ערב שקט בבית פה ושם. 

השיחה מתנהלת אחרי שבוע קשה אך מוצלח בעבודה. ביום חמישי התקיים סוף סוף אירוע שיזמתי וארגנתי, מה שמכניס אותי לפוזיציה הלא אהובה של צל״ש או טר״ש. אם זו הצלחה זה שלי, אם זה כישלון – ובכן, גם שלי. כל השבוע, בנוסף לפרויקטים הרגילים שעל הפרק, היה לי זמן לחשוב על מה עלול להשתבש, לחשוש מסצינת הקיץ של אביה, ועוד כהנה וכהנה.

אנשים הגיעו, הכל עבד, ומה שלא – תוקן וסודר בלי שאף אחד כמעט שם לב. את היום והשבוע סיימתי מותש,  רובץ כמו זומבי על הספה, לא מסוגל לשום מאמץ קוגניטיבי מעבר למשחק מטופש בטלפון. מה שמעלה את השאלה האם זה שווה את זה. האם כל העניין הזה של ״עבודה״ שווה את זה. 

בתקופה שבין העיתונות להייטק הייתי מובטל כמעט שנה. הופתעתי לגלות כמה זה קשה. כמה ההגדרה העצמית שלי תלויה בתעסוקה, כמה היעדר מקום עבודה מסודר פוגע באיך שאני מרגיש מול העולם. לפני כן כששאלו אותי מה אני עושה עניתי על אוטומט, כולל השם ״ידיעות אחרונות״ על כל מה שכרוך בו ומעיד עלי. היום אני אומר ״ווייז״ או ״גוגל״ והאפקט דומה. כאילו עצם הגיית השם המפורש מעבירה למאזין סט מסוים של הנחות והערכה שמתלווה למותג, שמוכר אותי כמישהו מוצלח,ממצב אותי במקום טוב בעולם. 

בתקופת הבין לבין, בלי עבודה, בלי שם לחסות בצילו, הרגשתי אבוד. כאילו הוסר ממני שריון שבכלל לא ידעתי שאני לובש. אני מניח שהתחושה הזו מושפעת מגיל, מצב כלכלי ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר חסר לי מרכיב בסיסי בשיח שלי עם העולם. הרגשתי לא שלם.

אני מניח שאני לא פתית שלג ייחודי. אנחנו חיים בעולם שבו מוסד העבודה כמעט מקודש, הכרחי, אקסיומה. חלק מסדר הדברים הטבעי, למרות שאין שום דבר טבעי בלבלות את רוב הזמן שלי במשרד, ולא עם הילדים, חברים, או סתם לעשות מה שמתחשק לי. בעוד מאה שנה אנשים יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על מי שחי בזמן המהפיכה התעשייתית. הם לא יבינו איך הקדשנו כל כך הרבה זמן למשהו שתיאורטית נועד רק לאפשר את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

אני חושד שפנסיה מוקדמת, כמו פנטזיות בתחומים אחרים, היא רעיון יפה שלא כדאי להגשים. לא כי לעבוד קשה היא הדרך אל האושר, אלא כי מאוחר מדי בשבילי. אני כבר מחווט ומתוכנת. זה היה שבוע קשה אבל בשורה התחתונה מספק. כשסיפרתי לתומר על ההצלחה של האירוע התגובה שלו היתה ״אחלה, אוהבים אותך שם במטריקס״. כן נו, נחמד לי במטריקס. התואר בפילוסופיה יחכה. 

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.