טרמינל, לא סיפור אהבה
אני שונא קונקשנס ופוחד מהן. הן מביאות לשיא את הביורוקרטיה השטנית של שדות תעופה, אוטונומיה זרה ששואבת אותך לתוכה במדינה אחת, מעבירה אותך בסבך כללים, הגדרות ובדיקות פולשניות ואז מקיאה אותך לחופי מדינה אחרת.
תאמרו שאני מגזים, תזכירו לי בעדינות שטיסות העבודה שלי הן לרוב במחלקת עסקים, הכל נכון. ועדיין, כשראיתי שבדרך חזרה מברזיל יש לי קונקשן של שעתיים בפריז החסרתי פעימה. נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי ששעתיים זה מספיק ויהיה בסדר, והמשכתי בחיי.
יום לפני הטיסה קיבלתי הודעה מאייר פראנס על איחור קל של עשר דקות בהמראה. לכאורה מה זה כבר עשר דקות, אבל אני לא תמים, הבנתי שזה רק רעם ראשון שמבשר את הסערה. בשדה כבר הבהיר הלוח האלקטרוני שהאיחור תפח לכחצי שעה, הקונקשן שלי הצטמק, העצבים שלי התערערו. המראנו באיחור של כשעה. הקברניט סיפק את הסיבה הכה צרפתית לאיחור: זהו יום הבסטיליה, ומטוסי חיל האוויר של הנפוליאונים יטוסו מעל נמל התעופה שארל דה גול כי למה לא, ויגרמו לסגירתו לכשעתיים. הגיוני.
המטוס נחת, נותרה לי שעה וחצי לטיסת ההמשך החמקמקה. זינקתי ממקומי, זיגזגתי דרך השרוול, הגעתי ראשון לבדיקה הבטחונית ועברתי אותה בהצלחה, ומשם לאוטובוס שייקח אותי לטרמינל, ויש לי עוד כמעט שעה! אבל אין אוטובוס. אני שואל את עובד השדה שיושב ליד הדלת מתי יגיע. הוא מצביע על לוח אלקטרוני שמבשר שהאוטובוס הבא יתייצב עוד חצי שעה. אני מנסה להסביר לו שיש לי קונקשן, שאין זמן, שזה שדה תעופה ולא תחנת רכבת במאה ה-19. האיש מושך בכתפיו.
אני מנסה למצוא את האחראי, להבין כמה זמן ייקח להגיע ברגל, חסר אונים, חסר שליטה. ואז האוטובוס נכנס לתחנה לפתע. שלושים דקות, שלוש, מה ההבדל. היעד שלי הוא התחנה האחרונה, ושארל דה גול שדה גדול. האוטובוס עוצר בכל תחנה, שעון החול אוזל, והנה התחנה הלפני אחרונה. האוטובוס נעצר, ולא זז. אני מאבד שלווה וניגש אל הנהג. When are we going? הוא מביט בי מופתע, ומסביר שהתחנה הבאה היא טרמינל 2B. אני מדחיק דחפים אלימים: No, not where, when? אה, הוא אומר, Now. ומתחיל לנסוע.
אנחנו מגיעים לטרמינל 20 דקות לפני ההמראה. אל על כבר שלחו לי הודעה שצריך להיות בשער לפחות שעה לפני לבדיקות בטחוניות. אני ממהר ומגיע כדי לגלות שעוד לא התחילו לעלות על המטוס. איש ביטחון חביב ומנומנם שואל אותי שתי שאלות ושולח אותי לדרכי. אני שונא צרפתים ושונא טיסות המשך ולא יוצא יותר מתל אביב רבתי, הניחו לי.
איקרוס במחלקת עסקים
איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה.
לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר.
אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות.
וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.
אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי.
חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים