צריך להכיל, צריך להתגמש, להתאים את עצמי לנסיבות, לזרום כמו הדנובה. ואם אני לא מרוצה?

תומר, אחרי צבא, אחרי הטיול במזרח, מתחיל להבין את המלכוד שבמערכת, את הדרישה להתיישר אם מה שנראה לו עקום. הוא מחפש עבודה בעל כרחו. כלומר הוא רוצה עבודה כי הוא רוצה כסף, והוא רוצה עבודה כי הוא מרגיש צורך במסגרת ושגרה. אבל מאחורי זה יש חשד לא בלתי מוצדק במערכת. בסוף הוא יצטרך לעשות משהו שהוא לא ממש רוצה בו כדי לממן את עצמו, במשך שנים, רק כדי להגיע לחופש המדומיין והמיוחל אי שם בגיל הפנסיה. 

למה לא להתנהל הפוך, הוא שואל? למה לא לעשות מה שמתחשק עכשיו – לטייל בעולם, לרקוד במסיבות – ולהתחיל לעבוד ולהיכנס למסגרת כשהוא מזדקן, וממילא אין כוח ברגליים לפזז יותר מדי. הכל נראה לו עקום. מה לעשות שההחיים הם פשרה, איזונים ובלמים. אני מביט בו ומזדהה. זו התנגשות בלתי פוסקת בין מה שאני רוצה לבין המציאות, לבין אנשים אחרים. 

לפעמים הכוכבים מתיישרים והכל מסתדר כמו שאני רוצה. פרויקט בעבודה שהוא גם מעניין וגם כיף, סופשבוע פרוע בדיוק כמו שהתחשק לי, ערב שקט ונינוח בדיוק כמו שהתאים לי. לפעמים זה ליד. האנשים סביבך רוצים דברים אחרים, העניינים בעבודה מסתבכים, הספר שאני קורא לא מושלם, הסרט היה יכול להיות טוב יותר. 

אפשר לקבל את זה, להיות גמיש ולזרום. אפשר להתמרמר ולהיות נרגן וזועף. אבל למה לא לשלב? לפעמים אני מצליח להתמודד עם הפנייה החדה, אני ממש יכול לדמיין את הצומת, את הבחירה בין עצבים וערב הרוס לגמישות נפשית, שינוי מחשבתי קטן והופה, לכולם כיף. אבל זה מצטבר ושוחק. אחרי כמה פניות חדות אני מתעייף, ונותן לאי שביעות הרצון מקום. 

כי אם הכל כיף ובסדר, שום דבר לא באמת כיף ובסדר. רגעי אכזבה מסמנים איזשהו קו גבול פנימי, נותנים פרופורציה, מאזנים. הם הופכים את הצבעים של הטוב לחדים יותר, מפוקסים. צריך לדעת מתי לקבל את הדברים וללכת איתם, ומתי להתעקש על שינוי, לומר מה אתה רוצה, לפעמים לעזוב. עניין חמקמק, אבל קריטי. לפעמים אפשר להמיר את השלילי לחיובי, אבל אם זה לא עובד, צריך למצוא לאנרגיה הזו ערוץ לעולם. לפעמים אין מנוס מקצת מרמור. עדיף לא לטאטא אותו מתחת לשטיח המטאפורי.

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

שגרה זו משאת נפש, שגרה זה מוות. מספר אנשים עזבו את מקום העבודה שלי באחרונה. נפרדים מהם במטבח עם עוגות וקאווה ודמעות. הם מתרגשים ועצובים לעזוב, הם מספרים כמה נפלא היה. אז למה אתם הולכים? למה לא להישאר במקום?

אני חמוש בשלל טקסים. הולך בכל שישי לאותו בית קפה, אחרי אותו סיבוב בשוק, ויושב באותו שולחן עם אותם אנשים. אחר כך הולכים לאכול ותם הטקס. והוא קדוש, הטקס. אני שונא הפרעות ושינויים. מילא אירועים שאפשר להתכונן אליהם כמו מדורת ל"ג בעומר, אבל ילד חולה או כל דבר אחר שמשפיע על השגרה מטלטל אותי.

לנגה זה נראה מגוחך. נשיקה כשהיא נכנסת הביתה, נשיקה כשהיא יוצאת, נשיקה לפני שהולכים לישון. כמו שאמאן פגאני שזובח לאלילים או חרדי שמנשק מזוזה. הטקסים הם אמצעי ביטחון. חזרה על אותה פעולה, שמירה על שגרה קפדנית, תבריח שדים, מזיקים, אסונות.

ומנגד, החלפתי לפחות עשרה מקומות עבודה, ודילגתי בין תפקידים בתוכם. עברתי דירות, נפרדתי מבנות זוג, שתיים מהן אמהות ילדי. בכל פעם שמשהו הופך קבוע מדי, ממושך מדי, אני נתקף באי שקט, צורך לזוז, להתקדם. זה נע על ציר הספקטרום: בצד אחד שיקול רציונלי שמוביל לעזיבה או פרידה. באמצע יש בהלה, חרדת קיום אפילו, צורך לנטוש לפני שהמים יציפו את הסיפון. ובקצה השני? מנה מדודה של הרס עצמי. לפעמים זה מרגיש כמו זאב שיכרסם לעצמו את הרגל כדי להימלט.

זה נובע גם מהצורך בחידוש ובריגוש, אבל בעיקר מפחד. עמידה במקום פירושה סוף. ומה אז? אם הגענו לסוף, אם הכול נגמר, מה הטעם? אם אין עוד פסגה לטפס עליה ואפשר פשוט לשבת במקום ולנוח, בשביל מה להמשיך לנשום?

אני כמה לשגרה ואז בורח ממנה. מוצא מקום נוח, מתמקם בו היטב עד שהכול נעים ועוטף, ואז בועט ושורט ופוער פתח ונמלט דרכו. זה יכול להיות כלוב הזהב של עבודה מעולה או מסגרת רכה ועוטפת של קשר זוגי. העוגן של חיי הם שלושת ילדי. כל השאר צריך להיות ים פתוח, כי אחרת זו אותה שגרה – מבורכת, משאת נפש, מוות.