שנייה לפני ההצבעה בבחירות 2015 רוגל אלפר משחרר עוד טור במה שנראה כמו טרנד מוביל בהארץ של השנה-שנתיים האחרונות – פרובוקציה אינטלקטואלית בשקל, הפוך על הפוך, משהו שיעצבן את הקוראים, אולי יהיה ויראלי, אולי יביא טור נגד (או במקרה הרע, פוסטים של בלוגרים עם זמן פנוי כמוני!) ויארגן קצת תנועת גולשים ותשומת לב.

הפעם: למה נרגיש אידיוטים אחרי שנצביע, ולמה אי הצבעה היא מעין מחאה ״שלמצער, היא מאפשרת לנו לשמור על כבודנו העצמי. נדע לפחות שלא היינו כבובות על חוט, שוטים שאינם מודעים לנסיבות חייהם הנלעגות״

מאיפה להתחיל. יש משהו מקומם וחשוד בנטייה הזו, של לא מעט שמאלנים שאני מכיר, לפסול מראש כל אופציה לשינוי. לא שאני אופטימי במיוחד לגבי הבחירות האלה, אבל לפחות אני לא לוקה בהיבריס קשה ולא שוגה באשליות לפיהן אני יודע לחזות את העתיד.

למדתי חמש יחידות היסטוריה בתיכון, ובדיוק עסקנו בקומוניזם כשחומת ברלין נפלה. אף אחד לא ראה את זה בא (וכן, אני זקן). אף אחד לא חשב שבגין, דווקא הוא, יגיע לשלום עם מצרים, ואני עוד זוכר את גאולה כהן מתראיינת ומזהירה מהנזק העצום שיביא ההסכם הזה. האביב הערבי היה הפתעה מוחלטת, וכל הפרשנים הסבירו למה מובראק לא יודח, ואחר כך קצבו את זמנו של אסד כשהתחילה בסוריה מלחמת אזרחים שגם אותה איש לא צפה.

אפשר להמשיך מפה עד הודעה חדשה. ההיסטוריה היא מדע שהופך את מה שהיה כאוטי ולא צפוי בזמן אמת למובן מאליו בדיעבד (פראפראזה למשפט שכתב פיליפ רות, קטונתי). להחליט מראש שגורלנו נחרץ ואין טעם אפילו להצביע זה עלוב. זו הצפרדע שהפסיקה לבעוט וטבעה בכוס החלב, בזמן שחברתה ממשיכה לבעוט נואשות וניצלת בזכות תקווה אידיוטית.

לפעמים נראה לי כאילו חלק מחברי לא יידעו מה לעשות אם באמת יהיה כאן שלטון סביר. לא אידיאלי. אין אידיאלי. עמית לעבודה מתלבט אם להצביע מרצ כי הם תמכו בצוק איתן. זה קצת מזכיר לי את השלט שראיתי בהפגנת הימין בכיכר: ״רק מרזל ישמור על בנט מימין״. יש אנשים שבשבילם אף אחד לא טהור וזך ואידיאולוגי מספיק. יש אנשים שלא יידעו להתמודד עם הנטל של תקווה ואי ודאות. עתיד שחור הוא עניין ברור ובטוח יותר.

אגב, לא חייבים להסתפק בלהצביע כדי להשפיע, לפחות לכאורה. יש לי חברים שיצאו לרחובות לשכנע ולפעול כדי להביא לשינוי. יש שלל דרכים שפתוחות בפני אזרח במדינה שהיא עדיין דמוקרטיה. אפשר למשל לכתוב בעיתון, אם אתה עובד באחד כזה. אבל הצבעה, לעצלנים כמוני למשל, היא המינימום. היא טיפה בים, זה נכון. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל בקלאוד אטלס המעולה: הים הוא בסך הכל המון המון טיפות.

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

מירי רגב ביקשה, וכניסת המפגינים מקרב הפליטים/מסתננים לכנסת נמנעה. שלא יעשו פרובוקציות. 

יש ביטוי אמריקאי מוצלח שהולך בערך ככה – דמוקרט היא רפובליקאי שטרם נשדד. הלעג ליפי הנפש הסמולנים ברור: חכו חכו שתחטפו מכות מאיזה ני.. סליחה, אפרו-אמריקאי, שגם ייקח לכם את הארנק, ואולי את האישה, ואז נראה כמה שווה המצפון שלכם באמת.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הימין הלאומני מתלהם מז'אנר הגברת רגב חי על פחד. הוא מורכב מאנשים מפוחדים. הם מפחדים משינוי, הם מפחדים מכל מה שנראה זר ואחר. והם מפחדים ממורכבות. כי אם תתחיל להתעסק בכל מה שהוא לא שחור לבן, העולם יהפוך למסובך הרבה יותר.

אם הפליטים ייכנסו לכנסת, ויקבלו פנים ושם ואישיות, במקום להיות מין המון שחור עור ואנונימי, זו תהיה קטסטרופה. כמו שיודע כל צופה ותיק של סרטי רוצחים סדרתיים, הדבר הכי נכון מבחינת קרבן פוטנציאלי הוא להפוך למישהו עם שם ועבר, במקום לעוד עובדה סטטיסטית בדרך לשחיטה. אם הזרים יצליחו להפוך לפנים ושמות, ולא רק מספרים, תהיה בעיה פשוט להיפטר מהם וחסל.

אם הממשלה תכיר בכך שיש כאן שלל מקרים שצריך לבדוק לגופם, ושאת חלקם צריך להשאיר כאן ולמצוא להם פתרון, זה יצריך ממנה לתכנן ולממן פתרון כזה. מורכב, עדין, מסובך. להפסיק עם הססמאות, ולהתחיל לעבוד. לא עבור טייקונים וקבוצות כוח, אלא עבור מגזר חלש. זה אפילו יחייב פתרון לבעיה שנוצרה בדרום תל אביב – באשמת הממשלה, לא באשמת בג"ץ או הפליטים.

זה משהו שהימין הרגבי לא רוצה. הוא לא רוצה להכיר בשלל אפשרויות של משפחה, לא רק אבא-אמא וילדים. הוא לא רוצה להתעסק עם פליטים. הוא לא רוצה להבין את הפלשתינים. כי אמפתיה תעלה ביוקר, ותצריך ויתורים, והבנה, ותקציבים. לא מהסוג שהולך לצבא. והיא בעיקר תצריך חשיבה בוגרת, מורכבת, לא בשחור לבן. וכל זה לא מייצר ססמאות וגורף קולות כאן ועכשיו. זו עבודה כפוית טובה לטווח ארוך. למי יש כוח לזה.

כבר כתבו את זה אחרים: מפתיע כל פעם לגלות כמה כל לוחמי ולוחמות הימין מפחדים. כל הסדר פשרה הוא התאבדות, כל ויתור הוא איום. כאילו האימפריה הצבאית של המזרח התיכון היא עלה נידף. שיתבגרו.

תקציר העלילה: ביום הראשון לפתיחת מושב הכנסת נאם שר האוצר בכנסת, נאום שנפלו בו, איך לומר, אי דיוקים.  לפיד האשים את האופוזיציה בשיתוק המדינה ואחריות לאלפי מובטלים חדשים, לא פחות, בגלל העתירה שלה בנושא עתודות הגז לבג"ץ – עתירה שמונעת ממפעלים חיבור לגז, ומעמידה את עתידם בסכנה. אין עתיד. אכן דברים קשים.

למחרת פרסם רביב דרוקר פוסט בנושא. דרוקר, עיתונאי רציני לפחות לעניות דעתי, הרים טלפון למנהל אחד המפעלים שלפיד הזכיר בנאומו, וזה אישר שאין קשר בין הדברים. הבעיות של המפעל עם חיבור לצינור הגז קיימות כבר זמן מה, ואינן קשורות לעתירת האופוזיציה.

מכיוון שהפוסט היה מוצלח ומרגיז, ומכיוון שהיה לי כנראה קצת זמן מיותר, מה שמוביל בהכרח לשטויות, העתקתי לינק לפוסט של דרוקר לקיר של לפיד בפייסבוק. אל תחפשו אותו שם – הוא נמחק באופן מסתורי. אבל לא לפני שעורר שלל תגובות, כולל של גולש אחד שכתב שאמנם לא קרא את הפוסט של דרוקר, אבל הנה תגובה: צילום מסך של פוסט שטוען שעיתונאים מקנאים בלפיד על הצלחתו, ולכן רודפים אותו.

מכאן התפתח דיאלוג הזוי למדי. מכיוון שהאיש כתב שאינו קורא פרשנים, הצעתי לו בכל זאת לקרוא את הטקסט. דרוקר הרי מביא שם עובדות ואף מוודא אותן עם מנהל המפעל. האיש סירב ונותר איתן בדעתו. המשכתי לנסות לשכנע אותו. ציינתי שמדובר בטקסט לא ארוך, ושלא יזיק לו לבדוק על מה הוא מחווה דיעה. לא, הוא לא יקרא. הבאתי תקציר מהדברים כולל עובדות. והנה התפתחות דרמטית – הבחור בדק בגוגל וטוען שהמסקנות שונות! כתבתי לו שאני שמח שהוא קרא סוף סוף את הטקסט, ומה לגבי העובדה שדרוקר דיבר עם מנהל המפעל?

ובכן, השיב האיש, הוא לא קרא את הטקסט רק חיפש בגוגל. הוא לא מאמין לפרשנים, רק לדיווחים עובדתיים, בניגוד אלי, שלדבריו מאמין לכל מי שיש לו מיקרופון ביד.

בשלב הזה התייאשתי ואיחלתי לו חיים מאושרים. התשובה היתה ציטוט מהתגובה הרשמית שעלתה בינתיים לקיר, לפני המחיקה התמוהה, שציטטה את יו"ר התאחדות התעשיינים שטוען שדברי שר האוצר מדויקים. אכן מקור נטול אינטרסים.

בתגובה העליתי לינק למערכון קלאסי של כותב ששר האוצר מן הסתם מחבב, אפרים קישון, שנקרא בניין ההסתדרות נהרס. אני מניח שהסאטירה של קישון הופנתה אז נגד השמאל המפא"יניקי. היא עדיין רלוונטית כשזה מגיע לאנשים שמעדיפים לעצום עיניים וללכת בעקבות המנהיג, במקום לקרוא דברים מטרידים ולהידרש למחשבות, ספקות, ושאר עיסוקים שאינם טובים לשינה נינוחה ולעור הפנים.

למחרת כבר עבר הנושא לדיווחי החדשות, אלה שהאיש מפייסבוק טוען שהוא כן קורא. כאן, למשל. לא שזה באמת משנה.

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

תמיד נחמד לקרוא ביקורת טובה על זמר שאתה (מאוד) אוהב. עינב שיף עושה בוואלה כבוד לאלבום החדש של הבוס, ובצדק. אבל יש לי בעיה עם המסקנה הכללית שלו, על ספירנגסטין והתקווה. על המסר של "יהיה בסדר".

אדגים ואסביר. אחד השירים שאני הכי אוהב באלבום החדש – והמצוין – הוא jack of all trades. הדובר בשיר הוא מין פועל קשה יום, כזה שיתקן את הגג שלך, יקצור בשדות, כל מה שצריך, ומבטיח בפזמון החוזר לאישה שלו את אותו "יהיה בסדר". הוא שר בקול עייף, כנוע. הוא אומר שככה זה, הבנקאים משמינים, ולאיש העובד יש פחות ופחות, ואין מה לעשות. הוא שר על זה שזו העבודה שאלוהים נותן, ושמה שהיה הוא שיהיה. ברקע יש פסנתר, רגוע ונוגה.

ואז, בסוף הבית האחרון, בלי קשר לכלום, הוא מוסיף את השורה הבאה: "if i had me a gun, i'd find the bastards and shoot them on sight". ואז נכנס סולו גיטרה חשמלית, וכל מצב הרוח משתנה.

יש משהו מטעה בספרינגסטין. לא מעט אנשים שאני מכיר ושמחזיקים מעצמם אוהבי מוסיקה איכותית מעקמים את האף כשזה מגיע לבוס. אפשר להבין אותם – לא פעם, אם לא מקשיבים למילים, אפשר לחשוב שמדובר ברפובליקאי מאצ'ו שמח. שזה כמובן הכי לא נכון שאפשר. כי אם מקשיבים, מגלים שספרינגסטין הוא שמאלני כמו שצריך. המסר שלו מורכב. זה לא שהכל רע, וזה לא שהכל יהיה בסדר. זה גם וגם, ואי אפשר להפריד ביניהם.

אני לגמרי מסכים עם שיף לגבי הקהל הישראלי וספרינגסטין. אם יש זמר שהיה יכול להתאים למחאה החברתית כמו כפפה נטולת אצבעות מהאייטיז ליד, זה הבוס.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

כנראה ששלל הצעות החוק ההיסטריות של הימין העלק-מתון גורם לחלחול וכרסום גם בצד השני. או יותר נכון בכל הצדדים.

הבהרה, כלומר כל הקטע שאומרים לפני האבל כדי לתאם ציפיות ולארגן אליבי: אני חושב שאביגדור ליברמן הוא איש מתועב ומסוכן, אני חושב שהוא עשוי מחומר של דיקטטורים ציניים, אני חושב שהוא הרסני לדמוקרטיה. אבל הקמפיין האחרון נגדו ונגד חבריו לדרך מעצבן אותי.

בכמה מארבים שכבת, מתריסה הכרזה המעוצבת, וכמה מחסומים עשית, הפעם לפאינה קירשנבאום ההזויה לא פחות. וואלה, מה פתאום שהם יביעו עמדה וידחפו החלטות אם הם לא היו בקרבי? שערורייה. כלומר בדיוק כמו שלשמאלנים שלא היו בגולני אין זכות לפתוח פה, נכון?

אם אנחנו לא רוצים מדינה פשיסטית שמתנה זכויות בסיסיות בשירות צבאי, כדאי להירגע אם זה לא?

ובמקביל, ועם קשר, סיפור בר רפאלי-ריקי כהן שנולד בטוויטר. כן, נולד מכל העניין מימ יפה – "עבודה קשה, טיפשה" זה אחלה. אבל כל העניין צרם לי קשות.

אפשר להתווכח איזה אחוז מההון של רפאלי מגיע מזה שהיא יפה על גבול הפלילי, ואיזה מכיכובה במדורי הרכילות. ואין לי מושג עד כמה דוגמנות זו עבודה קשה או לא. מניח שיש לא מעט לחץ שכרוך בעניין. אבל: העקיצה של כהן בטוויטר היתה אפקטיבית לא פחות גם בלי להצמיד את העלבון "צבועה" לקצה המשפט. הבה ננסה ביחד: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות?". עובד לא?

ה"צבועה" מיותר, תוקפני, מעליב. אולי אפשר היה לנסח את כל המשפט אחרת. נגיד, "הרי גם את חייבת חלק מהקריירה שלך לפחות לפרסום במדורי הרכילות". זה לא מתלהם, זה יכול אפילו לייצר איזשהו דיון, מי יודע. אבל ברגע שעוברים למחוזות ההתקפה והעלבון, אין פלא שרפאלי ירתה בחזרה "טיפשה" והתבצרה בחפירות. טבעי לגמרי.

בשני המקרים יש בעיה קשה של העניין המסובך הזה של נאה דורש נאה מקיים. כשאתה משתמש בכלים הפסולים של היריב, אל תתלונן כשאתה חוטף חזרה.

אל תצביעו למפלגות מרכז נטולות עמוד שדרה.

אל תצביעו לקיצונים אופורטוניסטים שישפכו את הכסף שלכם על הצבא, או השטחים, אבל לא יזרימו אותו לאפיקי החינוך והרווחה.

ואל תגידו שאין למי להצביע. רק כ-65% מבעלי זכות הבחירה הצביעו בבחירות הקודמות. כשאתם לא מצביעים זה מחזק את המפלגות הקטנות, שדואגות למיעוט המהודק והמאוחד שלהן. לא פעם על חשבונכם.

תמצאו מישהו ראוי. מפלגה, אישיות, מישהו עם אג'נדה חברתית כלכלית. תבחרו בחלופה הפחות גרועה. אבל תצביעו.

המצב כאן לא נוצר מעצמו. הוא תוצאה של שנים של הנפת דגלי הביטחון והשלום ההיסטריים והתעלמות מנושאים חברתיים. ואי אפשר לנהל עכשיו מאבק על שינוי כל זה בלי פוליטיקה. זה פוליטי. שנים על גבי שנים הציבור הרגיל את הפוליטיקאים שלא משנה ההשקעה בחינוך, או בתחבורה ציבורית, או בפריפריה, משנה ההצהרה האחרונה לגבי הערבים, ירושלים העולם וזקיפות קומתנו.

רוצים שהפוליטיקאים ישתנו? זה תלוי בנו. אם אין ביקוש לסחורה החברתית, אף אחד לא ימכור אותה. אם יהיה, הפוליטיקאים יפנימו את זה ומהר.

זה לא מאבק של לוזרים, אם לצטט את ההתנשאות של אדם שוב. זה מאבק לגיטימי וצודק. אבל הוא לא יניב תוצאות אם לא יהיה לו גיבוי בקלפי, ובכנסת. אם לא תהיה מגמה של ניתוק מושגי הימין והשמאל מהקשר הבלעדי שלהם לכן/לא/שחור/לבן שטחים וערבים. אם לא תהיה הכרה שצריך לשנות את סדרי העדיפויות באופן קיצוני.

תצביעו על החינוך, על שירותי הבריאות, על הדיור. על מה שמשפיע על החיים שלכם באמת. סלע קיומנו ומסעות ההפחדה מהאיום הערבי התורן מבחוץ יכולים לחכות.