לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו. 

הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים. 

הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים. 

אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה. 

וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום. 

ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו. 

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות. 

הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.

אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת. 

לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.

בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית. 

היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים. 

הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך. 

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

זו היתה חתונת הגייז הראשונה שלי, והחתונה הכי מרגשת שהייתי בה זה שנים, אם לא בכלל.

לא שזה רף כל כך גבוה. אני לא מחבב חתונות. יש בהן משהו ממוסד, מוסלל, חסר מחשבה. הרב נושא נאום שמנוני עם קמצוץ הטפה, החתן והכלה מצהירים על אהבת נצח ואני חושב על גירושים, וקרוב משפחה כלשהו מקריא מהדף ולרוב חש צורך לחרוז. אזכור לנצח את האיש שבחתונה כלשהי חשב שזה רעיון טוב להקריא את השורות הבאות במסגרת סיפור הרקע של החתן, שהתחיל בלידה: ו״אז אמא איבדה המון דם/וחשבנו שהיא תעבור מן העולם״.

מובן שיש יוצאים מהכלל. חתונות עם רב מגניב, חתונות עם תחליף רב, אירועים עם די.ג׳יי מוצלח, ג׳וינטים לכל דורש, אוכל שווה, הופעות מוצלחות. ועדיין בסוף היום – חתונה. כסות מגניבה למסלול החיול שבו כולנו צועדים. למעט זוגות בודדים אהובים במיוחד, אני פחות מתרגש ויותר נתקף מחשבות עצובות.

לא הפעם. אני מניח שכל נושא ניכוס החתונות אצל גייז נולד מרצון מובן להשתלב, להיות חלק מכל הישראליות הזו. אבל מכיוון שמדובר במאבק שעדיין לא הגיע לסיומו, ואולי אפילו לוקח צעד או שניים אחורה בעת הזו, כל העניין נטען בתוקף חדש. הרגליים לא צועדות אל החופה כמאליהן, כל מה שמובן מאליו בחתונה סטרייטית הופך כאן לתוצר של מחשבה, לבטים ופחדים. 

וכך בהצהרות האהבה היו מקופלות שנים של התמודדות והתחבטויות, שעל חלקן שמעתי על כוס קפה מאחד מחתני השמחה. וכשאחת האמהות דיברה זה היה נטול חרוזים, ועם התייחסות למה שקורה מחוץ לכותלי האולם ומחוץ לתל אביב בכל מה שנוגע לקבלת השונה, עם אמירות על ארון והיציאה ממנו, על התגובות הלא תמיד פשוטות של הסביבה, על אהבה שלא רק זורמת על מי מנוחות אלא עומדת במבחן – תלויה בדבר או לא? והתרגשתי עד דמעות.

האוכל היה טעים, ואנשים רקדו – עמיתים לעבודה פה, דודות בלבוש חתונות שם, וגברים שריריים עם גופיות רשת באמצע. והיה כיף ומשמח גם בגלל הסערה שהופכת את המדינה ומעמידה את כל זה בסימן שאלה, ואין כמו סימני שאלה כדי להרגיש חי ונוכח וחושב. מזל טוב, תפסיקו לגנוב לסטרייטים דווקא את המנהגים המיותרים, ונתראה במצעד הגאווה.

 אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה.