״אז עכשיו תהיה מהאנשים המתלהבים האלה שלא מפסיקים לדבר על יפן?״ שאלה נגה, והתשובה היא כן, בהחלט כן. 

יש משהו יומרני עד אימה בלכתוב על מדינה שביקרת בפעם הראשונה למשך שבועיים. מדינה ענקית של 140 מיליון איש, ואני כבר גיבשתי דיעה על סמך הצצה לחלק מזערי ממנה. כמו אמריקאי שיכתוב את רשמיו על תל אביב בפרט וישראל בכלל אחרי כמה ימים במלון על הטיילת. 

ובכל זאת, יש כנראה סיבה להתפעמות החד פעמית שלי מיפן. כבר יצא לי להתלהב ולהתאהב במקומות שביקרתי בהם (היי ניו יורק, הולה מדריד), אבל אף פעם לא חשתי צער פרידה כל כך עמוק וחריף בסוף חופשה. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ראינו שם מקומות יפים עד כאב, אבל לי מתחשק כל הזמן לדבר על התחבורה הציבורית היפנית.

ואולי זה לב העניין. אחרי יום יומיים הבנתי שיפן היא גירסה של העולם אילו הכל היה עובד בו כמו שצריך. הייתי במקומות שבהם התחבורה הציבורית מתקתקת ומגיעה בזמן, אבל לא באופן הסינרגטי היפני המושלם. זו לא רק הדייקנות – אלה גם השילוט וההוראות שלא מאפשרים לטעות, התדירות המטורפת, כמות הסדרנים שיכוונו אותך לרציף ולקרון, נהג האוטובוס שאומר תודה לכל נוסע שיורד, והשירותים הציבוריים הנקיים להפליא גם באמצע תחנה מרכזית סואנת. יפן היא יקום מסודר, נקי ובטוח. כמו שאמר לי חבר שגר שם – אם אתה מתלבט לגבי משהו תהיה בטוח שמישהו כבר חשב על זה ויש פתרון מסודר וקל. 

וכך, אחרי כמה ימים השרירים מתרפים, חרדת העולם המערבי מתפוגגת, הלב נרגע. אתה מבין שלאן שלא תלך יהיה בסדר, וגם יפה ונקי. לא צריך רשת ביטחון כי היא כבר ארוגה אל תוך מרקם הדברים. ברור שהמטרייה ששכחתי בבית הקפה תהיה שם למחרת, והתחושה היא שאם אשאיר את התיק שלי על ספסל ברחוב ראשי בטוקיו הוא יחכה לי שם בסבלנות, או יוחזר על ידי אזרח אדיב למלון.

בשלב מסוים זה כבר מרגיז – יפן מציבה מראה המעמתת עם חיי היום יום הקלוקלים. הכל יפה, זול, יעיל וקל. בשבוע השני, כשחיכינו לאוטובוס והוא איחר בשלוש (!) דקות, היינו נרעשים. אחרי חיים שלמים במדינה שבה אין לדעת מה יילד יום, מתי יגיע האוטובוס ומה הקשר בין שעת פתיחה נקובה למציאות, יש משהו מטלטל במקום שמתפקד בדיוק של שעון יפני.

אני לא יודע מה המחיר של כל זה. יש משהו רובוטי בהתנהלות של נותני שירות יפניים (נסו לבקש שינויים בקפה שלכם, בהצלחה), אבל מצד שני גיגול קצר מגלה שאמנם אחוז ההתאבדויות ביפן לא נמוך, אבל גם לא גבוה במיוחד (בארה״ב מתאבדים יותר למשל) וכך גם אחוז מקרי הדיכאון. בכל מקרה חזרתי הביתה אל מירי-רגב-לנד המקרטעת ופתאום אי אפשר לא לבהות בכל התפרים הגסים עד פרומים, בלכלוך, ביוקר המחיה ותג המחיר. אני מת על תל אביב אבל כבר נקרע מגעגוע לטוקיו.

אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.

זה היה סמסטר ארוך ועמוס לנגה, ובין הגשה להגשה איפה יש זמן לאבא שלך? אבל תם ונשלם וקבענו לצהריים בתל אביב, ואני מתרגש ומתגעגע, למפרע ובדיעבד.

כבר כמה שנים קיים ניגוד אינטרסים בסיסי בין הילדים שלי לביני: אני רוצה לדעת הכל על החיים שלהם, והייתי שמח לרשת אותם במצלמות ומיקרופונים. הם מעוניינים רוב הזמן למסור את מינימום המידע האפשרי. אני מבין את זה לגמרי, אבל זה לא ממעיט מהתסכול והערגה. אני מתגעגע אליהם גם כשאני איתם. 

חלק מזה הוא געגוע לגירסה הקטנה שלהם, זאת שכבר לא אפגוש. במקרה של נגה זה קשה במיוחד: יש ילדים שמשתנים פיזית מן הקצה לקצה בין ילדות לבגרות. נגה נראית אותו הדבר מגיל שלוש, כאילו רק מתחו והאריכו קצת. אם זה לא מספיק היא גרה בעיר אחרת עם החבר (המושלם!) שלה, וזו בסך הכל שעה נסיעה וגם מעבר להרי החושך. ויש לה חיים מלאים ואני מתאפק לא להציק וזה לא קל.

אבל הנה אנחנו במסעדה במרכז תל אביב, אז למה להתעסק במה שאין, ובזמן המוגבל שעומד לרשותנו, ובמה לשאול בלי להיות חודרני ומציק מדי, ומה לספר. והזמן עובר מהר מדי ואני מסתכל עליה בהערצה ומרגיש שלא הספקנו כלום, לא דיברנו על שום דבר. 

ורק בדרך הביתה, כשאני מגלגל את הדברים בראש, אני מבין שדיברנו על הורות, ועל חרדות קיומיות, ועל החיים עצמם, ושהיו שם עומק ומהות, שמרוב לחץ להספיק כמעט החמצתי בזמן אמת. שעם כל התסכול והחסר יש גם יסודות מוצקים ומשהו שבין שלל הטעויות והמשברים נבנה נכון.

בשלב מסוים בשיחה אני אומר לנגה משהו על תגובה לפוסט אחר. ״אני לא באמת קוראת אותם״, היא אומרת, ״אני רק מרפרפת לראות אם השם שלי מופיע״. רפרפת? קבלי את הפוסט הזה כמכתב אהבה וגאווה. מחכה לארוחת הצהריים הבאה.

הסנונית הראשונה התגלתה מאחורי הבר של לוציפר הי״ד. נכנסתי למקום שהיה הבר הקבוע שלי, וליד ברז הבירה עמד ילד מהגן של נגה. הוא היה רחוק שנות אור מהפעוט החמוד בן הארבע שזכרתי, כולו תל אביבי מסוגנן ועגמומי, אבל זו היתה התנגשות עולמות שעד אז חיו בהפרדה מלאה, האני ההורה והאני של הימים בלי ילדים נתקלו זה בזה. טלטלה. 

כמו כל מידור והפרדה גם זו היתה קצת פייק. האשליה שאפשר לנהל שתי מציאויות שונות באותה טריטוריה. אחת של גני שעשועים, מסגרות חינוך וחוגים, והשנייה של ברים ומסיבות, שתי שכבות שונות על גבי אותה עיר. כמו כל מידור והפרדה זה עובד עד שזה לא עובד, ומציאות אחת זולגת אל תוך השנייה.

הילד מאחורי הבר היה אנקדוטה משעשעת לספר לחברים, לא יותר. נגה היתה עדיין בתיכון, הילדון שהפך לברמן היה מקרה קצה לא מייצג. המשכתי הלאה. השנים חלפו, לוציפר נסגר, ובבתי הקפה, הברים והמסעדות שלי צצו והופיעו עוד ועוד ילדים לשעבר. הם מזגו בירה ומכרו לי מאפים, ואז החלו לצוץ גם בהופעות ואירועים. לעתים זיהיתי אותם, לא פעם שמעתי מתומר ונגה שנצפיתי פה ושם מבלי שהיה לי מושג. פעם אחת אפילו צולמתי בלי ידיעתי בהופעה של הג׳ירפות. פרנויה.

הבעיה בזיהוי לא נבעה רק מזיכרון גרוע. מעורבות הורית בחיי החברה של הילדים עוברת אבולוציה: זה מתחיל בפליידייטס מפוקחים שמחייבים אינטראקציה גם בין ההורים, ולאט לאט הכללים הופכים נזילים יותר. לא חייבים הורה מכל צד, לא חייבים לבדר את הצאצאים, והנה הם בכלל קובעים דברים בינם לבין עצמם, הולכים לחבר אחרי בית הספר וחוזרים בתחבורה ציבורית, והנה התחלנו עם הצופים וחוגים, והם מתחילים לצאת לבלות בשעות שהולכות ומסלימות, ופתאום אני רואה את הילדים פחות ופחות, והחברים שלהם נעלמים מהשטח, מפציעים לרגע ברחוב, נכנסים למכונית בשעת ערב מאוחרת כשאני מסיע משם לכאן, וזהו.

וכך כשאני נתקל בהם פתאום במקומות הבילוי שלי אני צריך ליישב את דמות הכמעט אנשים האלה עם תמונת הילד שנותרה חקוקה בזיכרון, ולהתמודד עם המסקנות המתבקשות על הזמן שחולף וגילי המתקדם. בחודשים האחרונים העניין מסלים – תומר ממלצר במנזר, החברה שלו בבר אחר, יש מקומות שנהגתי לצאת אליהם וגם תומר פוקד, אלה כבר לא עולמות מתנגשים, הם מלופפים זה בזה באופן חסר תקדים ומוצא. 

בשישי ישבתי עם חברים במנזר, מביט בתומר מדלג משולחן לשולחן ומעריץ אותו מרחוק. מישהי מיושבי השולחן הציעה לי שאכטה, בדיוק כשתומר חלף על פנינו, קלט את מה שקורה, ובלי למצמץ או להסס אמר לי ״אבא, תירגע״. קפולסקי, הנה אני בא.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה. 

״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.