אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

חמש דקות לתוך הפתיחה של מג'יק סיטי, סדרה חדשה מערוץ כבלים אמריקאים, כבר רואים ישבן חשוף וחטוב. גברי דווקא. בהמשך הפרק המצלמה מלטפת מזוויות שונות עוד שניים-שלושה עכוזים נשיים נאים. מספר השדיים החשופים כבר דו ספרתי.

בבוס נראה שלשחקנים שמגלמת את העוזרת של קלסי גרמר יש סעיף-תחת בחוזה: חשיפה אחת לפרק לפחות. היא מאוד יפה, אגב. גם בורדווק אמפייר ומשחקי הכס משתמשות בהמון עירום פורנו רך בין קטע אלים לניבול פה עסיסי. גם שם כולן, פחות או יותר, שוות למדי.

לא שזה רע, סקס ואלימות. אני בעד. אבל נראה שהתעשייה האמריקאית מבצעת בעצמה את מה שהיא נהגה לעשות לסדרות בריטיות: לקחת משהו טוב, לבזוז ממנו את האלמנטים הסנסציוניים הבולטים, ולהשאיר את מה שהפך את הסדרה למוצלחת באמת על הדלפק.

אם מסתכלים על שלוש יצירות המופת הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בעשור-שניים אחרונים – הסופרנוס, הסמויה ושובר שורות, לדעתי בלבד כמובן – אפשר להבין איפה כל המתחרים מפספסים. בסמויה לא ראיתם אלימות גרפית כמעט, וגם לא עירום. וכשקיללו – ועשו את זה הרבה – זה נשמע אמין, כמו דיבור רחוב. זה גם היה שנון, תבדקו בסצינה שלמטה. בשובר שורות אין עירום, והאלימות מבעיתה, במקום להיות מרגשת ואסתטית.

ואם כבר אסתטיקה – בשלושתן תמצאו גיבורים שמנים, מכוערים, או סתמיים למראה. כלומר בני אדם. ובשלושתן תמצאו שחקנים מעולים בכל תפקיד פחות או יותר.

בוס, מג'יק סיטי וכל השאר מלאות בשחקנים יפים ובינוניים. כן, יש את סטיב בושמי באימפריה וקלסי גרמר הוא הבוס. זה עלה תאנה. כן, יש את טיריון במשחקי הכס, אבל זה בזכות חומר המקור הספרותי. כמעט כל הסדרות החדשות נראות כאילו מישהו רשם לעצמו נוסחה: אלימות בוטה, סקס וקימורים, והאיש הרע בתור הגיבור. מה עם תסריט חכם שאומר משהו ושחקנים טובים מסביב לכוכב התורן שעושה רילוקיישן לטלוויזיה? עזבו.

הסופרנוס הביאה את המורכבות של הרוע והיחס שלנו אליו, שלא לדבר על תובנות על המשפחה האמריקאית ובכלל. הסמויה היא ביקורת חברתית חריפה, ושובר שורות היא ה-סדרה של המחאה הבורגנית. מה אומרת מג'יק סיטי? בעיקר שג'פרי דין מורגן מתאמן בחדר כושר על שרירי הישבן.

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

כמה קיצוניים יש בבית שמש? או בכלל? כמה מקרים של תקיפות, ומה השתנה בשנים האחרונות? לא יודע. לא כותבים על זה.

החרדים הקיצוניים בבית שמש זה סיפור שמצטלם טוב, סיפור עם רעים ברורים שקל להתאגד נגדם. עד שהחרד התמים הראשון יחטוף מכות, כלומר.

ובינתיים אפשר לעזוב לרגע את תקציב הביטחון, את הימין הקיצוני, את התפוגגות דו"ח טרכטנברג והמחאה ועוד ועוד ועוד. למה להציק בזוטות, כשאפשר לצאת לג'יהאד נגד הדוסים.

זה קלאסיקת ביבי, גם אם הוא לא התכוון לכך – להסיט נגד מיעוט שיש קונצנזוס נגדו, לכוון את תשומת הלב הרחק ממה שבאמת דורש אור שמש, לנושאים קלים לעיכול, נושאים שגם הוא יכול לעשות עליהם כותרת. דמגוגיה קלאסית. זה שערוץ 2 וכל השאר זורמים איתו בכיף שלהם, זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

כנראה ששלל הצעות החוק ההיסטריות של הימין העלק-מתון גורם לחלחול וכרסום גם בצד השני. או יותר נכון בכל הצדדים.

הבהרה, כלומר כל הקטע שאומרים לפני האבל כדי לתאם ציפיות ולארגן אליבי: אני חושב שאביגדור ליברמן הוא איש מתועב ומסוכן, אני חושב שהוא עשוי מחומר של דיקטטורים ציניים, אני חושב שהוא הרסני לדמוקרטיה. אבל הקמפיין האחרון נגדו ונגד חבריו לדרך מעצבן אותי.

בכמה מארבים שכבת, מתריסה הכרזה המעוצבת, וכמה מחסומים עשית, הפעם לפאינה קירשנבאום ההזויה לא פחות. וואלה, מה פתאום שהם יביעו עמדה וידחפו החלטות אם הם לא היו בקרבי? שערורייה. כלומר בדיוק כמו שלשמאלנים שלא היו בגולני אין זכות לפתוח פה, נכון?

אם אנחנו לא רוצים מדינה פשיסטית שמתנה זכויות בסיסיות בשירות צבאי, כדאי להירגע אם זה לא?

ובמקביל, ועם קשר, סיפור בר רפאלי-ריקי כהן שנולד בטוויטר. כן, נולד מכל העניין מימ יפה – "עבודה קשה, טיפשה" זה אחלה. אבל כל העניין צרם לי קשות.

אפשר להתווכח איזה אחוז מההון של רפאלי מגיע מזה שהיא יפה על גבול הפלילי, ואיזה מכיכובה במדורי הרכילות. ואין לי מושג עד כמה דוגמנות זו עבודה קשה או לא. מניח שיש לא מעט לחץ שכרוך בעניין. אבל: העקיצה של כהן בטוויטר היתה אפקטיבית לא פחות גם בלי להצמיד את העלבון "צבועה" לקצה המשפט. הבה ננסה ביחד: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות?". עובד לא?

ה"צבועה" מיותר, תוקפני, מעליב. אולי אפשר היה לנסח את כל המשפט אחרת. נגיד, "הרי גם את חייבת חלק מהקריירה שלך לפחות לפרסום במדורי הרכילות". זה לא מתלהם, זה יכול אפילו לייצר איזשהו דיון, מי יודע. אבל ברגע שעוברים למחוזות ההתקפה והעלבון, אין פלא שרפאלי ירתה בחזרה "טיפשה" והתבצרה בחפירות. טבעי לגמרי.

בשני המקרים יש בעיה קשה של העניין המסובך הזה של נאה דורש נאה מקיים. כשאתה משתמש בכלים הפסולים של היריב, אל תתלונן כשאתה חוטף חזרה.

התגובה הראשונית שלי להפניה בעמוד התוכן של טיים אאוט החדש היתה עצבים. זו היתה הפניה למדור הספורט, בעקבות הזכייה של הדאלאס מאבריקס באליפות ה-NBA, בנוסח הזה: "דירק נוביצקי הוא הגרמני הכי בד אס מאז היטלר".

אחרי קפיצת הפיוזים האינסטיקטיבית ניסיתי להבין למה זה מעצבן אותי. אני לא נגד בדיחות שואה. אני מחבב חלק מסרטוני היטלר ביוטיוב (חיפוש החנייה בתל אביב מנצח), את היפסטר היטלר, ושאר דאחקות אינטרנטיות. כלומר זה לא שכל אזכור של השואה גורם לי להתקף צדקנות. אני לא חושב שהשואה צריכה להיות משהו דמוני, פלנטה אחרת, מנותק. אני לא חושב שהיטלר היה מפלצת – קל מדי להתייחס אליו ככזה, ומסוכן. זה עלול לגרום לחוסר הקשבה לפעמוני ההזהרה כשהם יתחילו לצלצל בפעם הבאה.

אבל כל זה לא רלוונטי להפניה בטיים אאוט, וזה מה שמרגיז. בהפניה הזאת אין סאטירה, כפל משמעות, אמירה. יש בה קטע. פרובוקציה בשקל. עילגות מטופשת ופרובינציאלית (בד אס?!?) עם ניסיון להיות מגניבים בכוח. היי, בואו נכתוב היטלר. כי הוא גרמני, נוביצקי, נו.

שלושה עמודים אחרי זה מתייחס חנוך מרמרי בטור שלו לפרשת אלון עוזיאל והלוויה של סמי עופר. הוא כותב מצוין: "סרטון שתי הדקות שהעליתם לרשת ממחיש את גדולתו של עקרון חופש הביטוי, את יכולתו המופלאה להכיל כמויות אינסופיות של פסולת אנושית ועדיין להישאר ערך טהור ונעלה". אל תעופו על עצמכם, הוא כותב, בשפה שמתאימה לאכסניה הנוכחית שלו.

זו עצה מצוינת גם לעורכי טיים אאוט. כן, מותר לדחוף את היטלר סתם ככה להפניות שלכם, זה במסגרת כללי המשחק. אבל זה דוחה, ועלוב והכי חמור – עריכה לא יצירתית וגרועה.

בגרדיאן הרימו פרויקט יפה לסיכום השנה. הנה, כאן. מאוד אינטרנטי ומגניב. כשהתחלתי לרפרף עליו נתקלתי שוב בסיפור ההוא עם אוליבר סטון – הטענה שלו שהיטלר היה שעיר לעזאזל. יחד עם עוד כמה התבטאויות, זה הספיק בשביל רצח אופי זריז לסטון, כולל האשמות באנטישמיות. אלא שהפעם קראתי לא רק את הכותרת.

סטון הוא פרובוקטור לא קטן, וכנראה לא יזיק לו דובר צמוד. אבל הנה מה שהוא אומר באמת: ההמונים לא מבינים את הסביבה שממנה היטלר צמח, הם לא מבינים את הקשר בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. והוא צודק. המורה שלי להיסטוריה בתיכון – יהודי וימני – אמר דברים דומים. ההשפלה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה היתה אחד מהגורמים למלחמת ההמשך.

במילים אחרות – היטלר לא היה דמון שצץ יש מאין, אלא מישהו שצמח על רקע חברתי, כלכלי והיסטורי. וסטון היה צריך לדעת שזה לא קונספט שעובר בכותרת, בטח לא כשזה מגיע ממישהו כמוהו. הטענה המהותית באמת כאן, היא שאין דרך ללמוד מההיסטוריה אם לא מסתכלים עליה בהקשר הרחב. אם לא לומדים למשל, שגזענות ופחד מזרים הולכים יפה יפה עם משבר כלכלי, ומה שיוצא בסוף הוא פאשיזם. הרבה יותר נוח להסכים שהיטלר היה חתיכת נבל ולשכוח ממנו, מאשר להשליך ממה שקרה בגרמניה הנאצית למה שקורה בגבול ארה"ב-מקסיקו, או בהפגנות בדרום תל אביב ובת ים.

בשורה התחתונה זה חלק מהסיכום של הגרדיאן לגבי העיתונות ב-2010 ובכלל: היכולת ההולכת ופוחתת להתמודד עם מסרים מורכבים, וציד המכשפות האוטומטי ברגע שמעיזים לומר משהו מחוץ לקונצנזוס השמרני.

נשמע כאילו הגרדיאן סיכם את השנה התקשורתית בישראל, לא?

ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות – ספר מצוין – יש משפט מעולה, שהולך בערך ככה: ההיסטוריה הופכת את מה שהיה בזמן אמת מבולבל, כאוטי ולא צפוי, למשהו שלא יכול היה להיות אחרת. בדיעבד.

אלא שההיסטוריה אלסטית, מתברר כנדיה קומנצ'י בשיאה. כבר כמה ימים שמלחמת יום הכיפורים מככבת בכותרות, כולל תמונות בשחור לבן ותגובות קוהרטניות למחצה של אסי דיין בתפקיד הבן של. מה שמרשים אותי ברעש סביב הפרוטוקולים, הוא האפשרות ליצור שינוי של ממש בתפיסת האירועים ובני האדם שהיו מעורבים בהם או חוללו אותם.

קחו את דדו למשל – הרמטכ"ל שהמלחמה הזו צרבה בתודעה כאחד האחראים לכישלון. ממה שפורסם עולה תמונה אחרת – של האיש היחיד שראה את הנולד, דרש לגייס מילואים ואפילו להנחית מכת מנע, ונהדף על ידי דיין ופוליטיקאים-מצביאים יהירים אחרים.

הפואנטה כאן היא לאו דווקא העובדות, אלא המהות התקשורתית שהן יוצרות. יכול להיות שהכותרות הללו ישנו את דמותו ההיסטורית של הרמטכ"ל התשיעי. יכול להיות שאחרי 37 שנים בהן הפך שמו לחלק מהכישלון, הוא יזכה לפתע בתדמית אחרת.

ולכו תדעו מה ייחשף כשנגיע לתאריך העגול 40 שנה למלחמה.