אימפריית הפשע: מושלמת. מדי.

בפרק הראשון של הסדרה ההו-כה-מדוברת, לקראת הסוף (ספוילר ממש קטן) מגיע רוצח שכיר לחסל מאפיונר. הוא ניגש אליו מאחור, כשזה עומד לבדו במסעדה, ויורה לו בראש. בום. המסך מתכסה כולו בנתזי דם פוטוגניים. וזה הרגע שבו הצופה אומר לעצמו וואלה, גאון הסקורסזה הזה. איזו סצינה, ואיזה צילום. איזה יופי. כלומר זה הרגע שבו הצופה מתעורר מהאשליה ומביט מהצד. פחות אוהב, פחות מזדהה, ויותר מעריך.

אני סתם מקטר, אני יודע. אימפריית הפשע מעולה, באמת. אחרי כל פרק אני לא מבין איך הוא נגמר כל כך מהר. השחקנים משובחים, העלילה, הדיאלוגים, העיצוב, הגוף של פז דה לה הוארטה שמתפשטת בפרק 3 – הכל מושלם, לגמרי. רק קצת יותר מדי.

אין בה משהו חדשני או מפתיע כמו בסופרנוס, אין בה הומור או כאב מבריקים כמו בסמויה. אולי, במילותיו האלמותיות של שר החוץ, זו פיינשמעקריות. מדובר בסדרה הכי טובה בטלוויזיה עכשיו, ביצירת מופת, מה שתרצו. ומתאים לפוץ תל אביבי להיתלות בסמויה ובסופרנוס, זה כמעט אוטומטי. אבל עדיין, האימפריה של סקורסזה מעוררת יותר הערכה מאשר רגש, ולא ממש פורצת דרך חדשה. היא רק מאוד מאוד טובה. נסתפק בזה בינתיים.