הסוף-רנוס

הבהרות: כן, יש כאן ספוילר. כן, זו העתקה של הכותרת מהכתבה ב-"24 שעות" של ידיעות, אבל זו כתבה שלי, אז מותר לי.

 

 

כשישנים עם דגים, מתעוררים עם קשקשים

 

 

כשהחושך הופיע על המסך, חשבתי בהתחלה שזו תקלה בקובץ. אחר כך הבנתי שזה בכוונה. והתעצבנתי. ואז התחלתי לחשוב על זה, וכן – זו סצינה גאונית, הסצינה האחרונה אי פעם (?) של הסופרנוס. יש כאן מילים שלא מתאימות למוסיקה, פסקול שלא מסתדר עם התמונה: סצינה משפחתית כל אמריקאית, המשפחה שנפגשת בדיינר טיפוסי, עם טבעות בצל, שלל טיפוסים מייצגים, וג'ורני עם don’t stop believing. אבל התחושה היא של איום, של משהו שנבנה לקראת החיסול של טוני.

 

ואז כלום.

 

ואחרי שסיימתי להעריך את הצעד הנועז, את הסוף המבריק והמדהים, ובלה בלה בלה – הייתי רוצה לקבל עכשיו משהו אחר. סוף אמיתי, טראגי, דרמטי, סתמי, אבל סוף. אל תשברו לי עכשיו את הקיר הרביעי פתאום, ותזכירו לי שזו רק סדרת טלוויזיה. מהפרק הראשון של העונה הראשונה אני מושקע רגשית בעולם של טוני סופרנו, ובאיזשהו מקום, אחרי שהאינטלקט שלי סיים למחוא כפיים בנימוס, החלקים הבסיסיים יותר מרגישים מאוכזבים, מרומים.

 

אולי מה שדיוויד צ'ייס עשה כאן לא כל כך אמיץ ונועז. אולי הוא פשוט קיבל פיק ברכיים, הבין שאין לו שום דרך להציע סוף שיעמוד בציפיות האדירות, וברח לפתרון דיוויד לינצ'י מעצבן. אולי זה הצופה העצלן שבי, שחונך על סרטים וסדרות טלוויזיה אמריקאיים קלוקלים, אבל אני רוצה סוף בבקשה. אמיתי, ארוז יפה, לקחת הביתה בבקשה.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

8 responses to “הסוף-רנוס”

  1. אסף says :

    אני מסכים עם בילי. הסצנה האחרונה גאונית בגלל התחושות שהיא מעוררת בך. אני הצטמררתי והתרגשתי בטירוף.
    הרבה בלוגים מדברים על הרמזים לטקס האשכבה של טוני.
    אבל בעיני הסוף פשוט שם – החיים של טוני סופרנו כפי שהם היו, הסתיימו. אין לו חיילים (חוץ מפולי שהודיע לו שנשבר לו הזין), אין לו יורש, אין לו פסיכולוגית, אפילו אויבים של ממש כבר אין לו, ובעיקר אין לו עבודה כי הולכים להעיד נגדו בעסקת טיעון. מה יותר סוף מזה? מה עוד אתם רוצים? מבחינתי זה היה סוף עילאי

  2. בילי ב. says :

    כשהתחיל הקטע השחור הבאתי סוג של צרחה, "מה קורה פה" (גם המחשבה הראשונה שלי הייתה קובץ פגום), אחרי שהשניות המשיכו לרוץ במכשיר, הבנתי שזה זה, זה הסוף.

    ולאחר מחשבה, ולאחר שקראתי עשרות כתבות שעסקו בפרק הזה, הגעתי למסקנה משלי.
    בדקות האחרונות של הפרק למעשה כל הצופים ישבו עם משפחת סופראנו והרגישו את המתח של חיי היום יום שלהם, את המבט התמידי ימינה ושמאלה והדאגה למשפחה (שמלווה כל אחד, לא רק בוסים במאפיה). ובשבילי (גם אם זו לא כוונת המשורר) זה הסוף. זה ההזדהות הטוטאלית עם התחושות וההתמודדות של החיים עם שם משפחה כמו סופראנו.

    והם יכולים למות באותו רגע במסעדה על ידי האיש שבבר של הדיינר או להמשיך לחיות עוד שנים רבות ולהגיע לאיזה מוסד לזקנים כמו ג'וניור.

    כך או כך אני אתגעגע אליהם

  3. נעם says :

    אני מסכים עם שניכם. אני חושב שיש כאן אמירה מבריקה, ושהסוף גאוני. ומעצבן. אני חושב שבמקרה הזה הפתרון של צ'ייס, גאוני ומקורי ככל שיהיה, הוא הפתרון הקל. דווקא סוף מהזן המסורתי יותר, עשוי היטב, היה משהו שקשה הרבה יותר לייצר.

  4. שוקי says :

    אני חושב שצ'ייס פשוט צחק לנו בפנים.
    לא היה כאן שום דבר עמוק, אלא מניפולציה מרושעת – הזמנה למבקרים ולמעריצים לעסוק בניתוח אינסופי של האין-סוף.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says :

    הסוף גאוני בעיניך רק מבחינה אומנותית, או שאתה חושב שיש גם מסר או אמירה או תוכן מבריקים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: