יום הולדת 60

היום היה צריך להיות יום ההולדת ה-60 של אבא שלי. אם הוא היה חי. הוא נהרג במלחמת יום כיפור, בגיל 27. גיל שפעם נראה לי כל כך מבוגר, והיום נראה כל כך צעיר. אם הוא היה חי, היו עושים בטח משהו מיוחד. בכל זאת 60, מספר עגול, אנחנו אוהבים מספרים עגולים וסימבוליים. אם הוא היה חי. יש המון "אם" כאן. אם ואולי, בעצם.

 

  • אם ההורים שלו, סבא וסבתא האומללים שלי, לא היו נמלטים מהאנטישמיות באירופה פוסט השואה דווקא לישראל. נגיד לקנדה.
  • אם הוא לא היה מגיע לכאן בגיל 10, עם מבטא, ומרגיש צורך להיות צבר יותר מצבר.
  • אם הוא היה מוותר על קרבי, בתור בן יחיד, שלא חייב, או לפחות לא מתעקש על קצונה.
  • אם הוא היה מוותר על המילואים, בגלל הילד הקטן בבית והדוקטורט שבדרך. בשביל מה לעזאזל הוא היה צריך את זה.
  • אם הוא היה בוחר לפקד על מוצב אחר.
  • אם הוא היה קצת יותר זהיר, או קצת יותר פחדן.
  • אם הממשלה והצבא היו נמנעים מהפיאסקו של המלחמה הזו, אם התקשורת היתה מזהירה ולא הולכת כעיוורת אחרי המיתוס של צה"ל.
  • אם הפציעה היתה קלה יותר, והרופא בשטח היה יכול לעשות משהו.
  • אם אם אם.

 

ואין לי מושג אם זה היה משנה משהו. בין כל הדתות והפילוסופיות שעוסקות בגורל שלנו, אפשר לבחור, כמו מין סופרמרקט ענק, בתיאוריה שהכי מתאימה לך. שהכי מנחמת. אולי הוא בכל מקרה לא היה אמור לעבור את גיל 27. אם לא מלחמת יום כיפור, אולי זה היה קורה בתאונת דרכים. בהתרסקות מטוס. טביעה בים, התחשמלות, הרעלת מזון, הכשת נחש, פליטת כדור. כל כך הרבה אפשרויות.

 

ואם הוא היה נשאר בחיים? כל כך הרבה מסלולים ודרכים. חיים מאושרים עם אבא פרופסור (דיקן? מקים סטארט-אפ?). ואולי גירושים. ואולי לא היינו מסתדרים, הוא לא היה מבין בשביל מה זה טוב ללמוד ספרות, או מה זה העיסוק הלא רציני הזה, עיתונות. זה מסחרר, ה"אם" וה"אולי". וחסר תוחלת. אמא שלי התחתנה שוב, ויצא מזה משפחה מצוינת. אולי זה בכלל היה צריך להיות ככה. זו היתה התוכנית הגדולה מלכתחילה.

 

לא היכרתי אותו. שמעתי סיפורים, אבל לא משנה כמה יתארו אותו ויספרו עליו, זה לא זה. הייתי בן שנה וחצי, אין לי אפילו תמונה בראש. לא יודע עד כמה היה המבטא הזר כבד, לא יודע איך הקול שלו נשמע. לא יודע איך הוא נראה כשהוא עייף, עצבני, זחוח, שמח. איך הוא נראה כשהוא רק קם בבוקר. כשהוא חולה. מה מצחיק אותו ואיך הוא נשמע כשהוא צוחק. מה מעצבן אותו. המון דברים קטנים שבונים אנשים שקרובים לנו. אני לא אכיר אותו אף פעם.

 

והוא לא יכיר אותי, ואת הילדים שלי. לא יזהה דמיון פיזי, התנהגות דומה, תגובות כמעט זהות בי, בהם. זה מין כאב פאנטום כזה, באיבר שלא קיים. ומוזר להיות יותר מבוגר מאבא שלך, שהוא היום בן 60, ולנצח בן 27.

 

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

10 responses to “יום הולדת 60”

  1. שוש לפידות says :

    אבל רק היום, עכשיו, נתקלתי בפוסט הזה.
    מעניין – אביך היה כנראה מבוגר ממני בשנה.
    אני מכירה אותך מגיל צעיר למדי, ואיכשהו חשבתי שהיית צעיר מדי כשאביך נהרג, ושזה עבר לידך מבלי להשאיר צלקת. כנראה שדברים צריכים להבשיל.
    וזהו – בעצם אין לי הרבה מה להוסיף מלבד שאפו על הפתיחות.

    נ.ב. תודה על הפרסום

  2. שירי says :

    שמעתם פעם על ילדי הנשיא?
    מדובר שאלו שנולדו ביום הקמת המדינה, ה' באייר תש"ח.
    זה לא שמגיע להם איזה כבוד מיוחד, בינינו הרי הבחירה להיוולד ביום מסויים בכלל לא קשורה אליהם (אני מדברת מניסיון את בני הבכור ילדתי ביום שהחלטתי שצריך, את פני הרופאים ובעלי ההמום כשהתייצבתי והודעתי שהיום הוא חייב לצאת לא שוכחים במהרה, זה לא רלבנטי אבל רק אוסיף שהגעתי בבוקר עם החלטה ויצאתי בערב מחדר הלידה עם תינוק)
    בכל אופן, אבא שלי הוא מילדי הנשיא.
    לא סיפור מיוחד אפילו די קלאסי לילדי דור שני. ההורים שלו: סבתא דוניה ז"ל וסבא ישראל ז"ל נפגשו אחרי המלחמה, היא לא צעירה מאוד, הוא עוד יותר זקן, הם החליטו לשקם את הריסות חייהם והופתעו כשסבתי חשה ברע (ממש זז לה משהו בבטן) והיא גילתה שהיא בחודש שביעי כבר.
    בכל אופן באותו היום שאבא שלי נולד הכריז בן גוריון על מדינת היהודים, חודשיים אחרי זה הם עמדו בפני החלטה: העולם פתח שעריו לניצולי המחנות וויזה לקנדה וארה"ב כבר נופקה, אך סבתי שלא הייתה דתייה וגם לא הייתה ציונית אמרה שאם יש מדינה שהיא רק של יהודים אז כדאי ללכת לשם (עד יום מותה היא לא הבינה איך יש כאן פשע ורצח במדינה שכולם יהודים).
    וכן למרות שהם היו אשכנזים יקים הם חיו חמש שנים במעברות, קיבלו דירת שיכון קטנה מעמידר בחולון ושם הם חיו כל חייהם (בדאגה מתמדת לילד, שיאכל ויגדל)
    (הוא רצה נח"ל מוצנח אבל אבא שלו סירב לחתום לו, הוא תבע אותו וגילה רק בגיל 18 שהייתה לו פעם משפחה, בן ממש בגילו- הוא החליט לבטל את התביעה)והוא אכל וגדל והתגייס לצבא והיה בגרעין נח"ל והתחתן עם מתנדבת צעירה ויפה מארה"ב שבאה "לבנות ולהיבנות" והם אפילו חיים יחד עד היום למרות שיעורי הגירושין.
    וביום העצמאות האחרון חגגנו לו 60.
    עשינו את זה בהפתעה עם כל החברים שלו (מי שנשאר מגרעין הנח"ל) המשפחה (שלנו, משלו כבר אף אחד לא נשאר)
    ) , החברים מהעבודה.
    זה לא היה גרנדיוזי, הלכנו על קישוטים עשה זאת בעצמך (הנכדים תרמו) על בית העם במושב, על קייטרינג טעים צנוע אבל המון המון אהבה והערכה.
    אבא שלי הוא איש חזק ממש כמו המדינה, הוא שרד פציעות, חגג עליות וידע גם מורדות.
    במקומון דרומי ניסו לראיין אותו כי הוא נולד עם המדינה, הם ממש התעקשו להוציא ממנו קצת פסימיות, איזה הערה צינית על המדינה אבל הוא התעקש שהוא מרוצה.
    מרוצה מהמדינה, לא היה רוצה לחיות בשום מקום אחר והיתה לו אפשרות כזו.

    אין לי מושג איך זה לחיות בלי אבא, אני מניחה שאם זה קרה בגיל שנה וחצי לא מדובר בצער וכאב שמלווים כל יום אלא יותר בתהיות מהסוג שהעלית, האם הוא היה מרוצה ממני?, מה הוא היה אומר על זה? ועל זה?, האם הוא דומה לילדיי שלי?
    מה שחשוב לי לומר זה שיש כנראה לא מעט חבר'ה בגילנו שאבא שלהם בן 60 וכן בחיים אבל אין להם מושג איך הוא מרגיש לגבי כל הדברים האלו.
    אני יודעת שאבא שלי גאה בנו (הילדים שלו) הוא לא מסיים שיחת טלפון בלי לומר לנו שהוא אוהב אותנו מאוד.
    הדרך שבה הוא משחק עם הנכדים מעלה תהיות לגבי המשפט "אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים"
    והכי חשוב הוא תמיד שם בשבילנו כשצריך. למי שאין את זה- אני מצטערת בשבילו, למי שיש אבא ולא ממש יודע איך לממש- כדאי לנסות, אמנם הם רק בני 60 אבל….

  3. ארתור דנט says :

    וזה לא קורה לנו הרבה. להתרגש מפוסטים, ז"א.

  4. אבי says :

    תודה ששיתפת

  5. ח ל י says :

    נגעת לליבי. ש נ ה ט ו ב ה.

  6. ח' says :

    עצוב נורא, יפה, מרגש. שתהיה לך שנה טובה ומתוקה.

  7. שפי says :

    אני צעיר מאביך בשנתיים ושלושה שבועות. במשך השנים, כל פעם שיוצא לי להתקל, במקרה או שלא במקרה, במישהו מבני גילי שלא ראיתי הרבה שנים, הצהלה הספונטנית והסימולטנית שנפלטת מפינו היא תמיד: "נשארנו בחיים!", כשהכוונה היא למלחמות.
    אם אתה יכול לכתוב על הנושא הזה רשימה ממצה, ישירה וחופשית שכזאת, אז כנראה שגדלת טוב.
    נכון, גורל, ביהדותנו מקובל להאמין שכל אדם בא לעולם בשביל למלא איזשהו "תפקיד"-"שליחות", והולך ממנו כשה"תפקיד" שלו מסתיים. קטוֹנּוּ, כמובן, מלרדת לעומקו של כל מקרה, וגם נאמר "אל תדרוש במופלא ממך", אבל לפעמים, ככה בינינו לבין עצמנו, לגבי אנשים שהכרנו יש לנו כל מיני תובנות למה דווקא עכשיו… אבל אתה לא הכרת אותו… התרגשתי מהרשימה הזאת שלך.
    שנה טובה.

  8. אודי שרבני says :

    רק טוב שיהיה, אין לי מה להגיד, ראשי סחרחר כרגע גם מאותם לופים
    אין לנו כלום מלבד אותו "אם"
    שנה טובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: