הסודות מאחורי הקסם, והערה על קצב

 הערה: טעיתי, שגיתי, התבלבלתי – את הטור כתב אלון עידן, ומכיוון שאני כל כך רגיל לאבי שילון במיקום הזה, פספסתי. ותודה לאודי שרבני שתיקן. בכל מקרה אני אכן אוהב את הכתיבה של שילון, והקטע עדיין רלוונטי, אז בחרתי שלא לשנות. עצלן, מה תעשו לי. 

בדרך כלל אני מאוד אוהב לקרוא את הטור של אבי שילון בעכבר העיר. כלומר גם הפעם נהנתי, האיש כותב מצוין, אבל היתה לי בעיה קשה עם התזה. שילון כתב על תורת המשחקים, ונזכר כבדרך אגב בלימודיו בחוג לספרות. הוא פרש ממנו, כי "בחוג מנסים לגלות לילדים את הטריק שמאחורי הקסם". וזאת לדבריו בעיה, כי "מי שמגיע לחוג הוא אדם שאוהב ספרים, שמוקסם מחיבור של מילים למשמעות מסוימת". וברגע שבאים המרצים ומנסים להסביר לו את הבלתי ניתן להסבר, מתקלקלת לה חוויית הקריאה.

הייתי מאוהב בתיכון במישהי שאמרה משהו די דומה. היא היתה ג'ינג'ית מקסימה ו(מה שלא ידעתי להגדיר אז) רוחנית. היא היתה יפה, על הקירות בחדר שלה היו ציטטות מספרים, והיא הכריזה, בזמן שאני מביט בה במבט מעריץ, שלעולם לא תלמד ספרות. מאותה סיבה ששילון ניסח בצורה רהוטה יותר – היא לא רוצה לראות את המכניזם, היא לא רוצה שיקלקלו לה את הקסם.

כמה שנים אחר כך נרשמתי לחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א. בזכות מורה מהתיכון שעודדה את האהבה שלי לעניין, וגם כי שילון ו הג'ינג'ית מהתיכון טועים. המרצים לא ניסו להרוס לי את החוויה המופלאה של קריאת ספר. הם נתנו לי עוד כלים, עוד דרכים, ליהנות ממנה. הם לא חשפו מכניזם כי אין כזה באמת, אין נוסחה לספר טוב, כמו שאין נוסחה למוסיקה משובחת. אפשר לחשוף את הסוד מאחורי טריק זול שמתחזה לקסם, אפשר למצוא את האיש שמתחבא מאחורי הטייטל המכובד של הקוסם מארץ עוץ, או לחשוף את ה"שקר כלשהו" שמאחורי שרלטנים שמתחזים לבעלי כוחות בטלוויזיה שלכם. אבל בספר טוב יש קסם אמיתי, והוא יישאר מקסים ומופלא גם אם תקבלו את התעודה במזכירות של החוג. מה שלמדתם רק ייתן לכם עוד רובד, עוד דרך ליהנות מהיצירה. יש משהו קצת פרימיטיבי בבריחה הזו מידע, מלהבין איך דברים עובדים, קצת כמו אדם קדמון שמעריץ את אל האש, ועזבו אתכם באמא שלכם מאבני צור ועקרונות מדעיים.

סתם תירוץ להכניס תמונה של סקרלט

יש משהו מסוכן וחמקמק בחיפוש אחר "הסוד שמאחורי". לכו לראות את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן. אם ישעמם לכם נורא אתם יכולים לבהות במחשוף של סקרלט ג'והנסון או בפרצוף של יו ג'קמן, עניין של טעם ונטייה. אבל לא ישעמם, באמת. גם שם, במה שנראה לי כמו דימוי לקולנוע, יש מרדף אחרי הסודות שמאחורי הקסם. ואזהרת ספוילר לפני המשפט הבא (דלגו פסקה, זה הכל): בסופו של דבר גם שם יש דיון בסוד שמאחורי קסם אמיתי, והאם כדאי, או אפשר, לגלות אותו בכלל.

היה מרתק לראות את מופע האימים של הנשיא השמיני, וכבר כתבו עליו לא מעט (למשל אבי שילון מהקטע הקודם). מה שהטריד אותי, מעבר לפופוליזם הזול וההשתלחות המטורפת בתקשורת, היו הסתירות הפנימיות בנאום. הרי מישהו כתב את הדבר הזה, ויועצי תקשורת עברו עליו. אף אחד לא שם לב לברדק?

כשקצב אומר שהוא מעריך את המשטרה ושהיא ממלאת תפקיד חשוב, ובמשפט הבא מצהיר שהיא שמה לה למטרה להפיל את הנשיא, אף אחד לא חשב לומר שזו סתירה? כשהוא מסביר שבמשטר טוטאליטרי המשטרה רודפת את האזרח, והעיתונות מגינה עליו, אף יועץ לא פרץ בצחוק והסביר לו שזה מגוחך, שאין עיתונות חופשית במשטרים כאלה? כשהוא קונן על כך שלא ניתן לו לחקור עדים לפני המשפט, אף אחד לא אמר לו שזה תפקידו של משפט, לרדת לחקר האמת, ושככה עובדים הדברים? כשהוא קיטר על פתחון הפה שלא ניתן לו, ועשה זאת בשידור ישיר של 50 דקות בכל ערוצי הטלוויזיה, זה לא נשמע קצת, ובכן, כמו אוי אוי אוי? ביזאר.