הטרגדיה של הבנזונה הקשוח

פסיכופט רצחנו וחביב

באיחור לא אופנתי בעליל ראיתי סוף סוף את "חסין מוות" של טרנטינו. שמעתי אנשים שהשתפכו על הסרט, ואחרי הצפייה אני בהחלט יכול להבין אותם. באולם היו 7 אנשים בערך, כולל אני ורוני, ושניים-שלושה מהם יצאו באמצע. גם אותם אני יכול להבין – הם באו לקבל סרט אימה של טרנטינו, וקיבלו צ'יק פליק עמוס שיחות בנות, פלוס כמה קטעי אקשן מופרכים ומזוויעים ומצחיקים.

אבל חוץ מהדיאלוגים המשובחים, הבנות ההו-כה-יפות (הקטע בו הדמות המכונה באטרפליי מבצעת לאפ דאנס בדמות הגברית הראשית הוא מהמחרמנים שנראו אי פעם) והאג'נדה הפמיניסטית המפתיעה למדי, יש בסרט הזה עוד משהו – קורט ראסל. מר גולדי הון מקבל שם סוף סוף תפקיד שתואם את מידותיו. אחרי שנים של קריירה מדשדשת ותפקידים משמימים, ראסל, אחד השחקנים שאני הכי אוהב, חוזר לשורשים. כלומר משחק דמות של בנזונה.

חזרה בזמן: אי שם בשנות הילדות, ערוץ אחד שולט, ומשתולל מול הצופים בפרצי יצירתיות מרשימים. יום שישי בערב בתקופה שעוד לא יצאתי עם אף אחת לשום מקום, ובמקום התוכנית שהיתה אמורה להיות משודרת, מתחיל פתאום סרט שאף פעם לא שמעתי עליו – "הבריחה מניו יורק". איפשהו בדקה הראשונה כבר הייתי מרותק. ואז הופיעה על המסך אחת הדמויות הכי מגניבות אי פעם, בעיקר אם אתה חנון – סנייק פליסקן. זיפים ורטייה על העין, ובאופן כללי לוק של עבריין כבד וגישה של פסיכופט עצבני. לא בדיוק דמות הגיבור האמריקאי האידיאלי.

ראסל חזר לתפקיד עוד פעם אחת, בהמשכון מאכזב, ועשה דמות קצת שונה אבל שווה לא פחות בסרט אחר של אותו במאי – ג'ון קרפנטר – שנקרא "צרות גדולות בצ'יינה טאון". נהג המשאית שהוא מגלם שם הוא וולגרי, אלים ושחצן. שוב, לא מישהו שהייתם רוצים שייקח את הילדה שלכם לדייט.

ומאז? די כלום. בעיקר תפקידי איש טוב משמימים בסרטים כל אמריקאים, וכאמור קריירה מדשדשת. ב"טומבסטון" היו קצת ניצוצות. ב"חייל קטלני" הזניח גם. ותו לא. שאר התפקידים של ראסל, גם בסרטים לא רעים, היו מאכזבים.

ראסל לא לבד. קחו את קיפר סאתרלנד לדוגמה. שניים מהתפקידים הראשונים שלו, שבהם היה כל כך מעולה, היו של מנייאקים קרים וחסרי לב. הבריון הפסיכי ב"אני והחבר'ה", וערפד ב"נשיכות קטנות". ההצלחה הזיזה אותו קדימה, למשבצת התפקיד הראשי בסרטים אמריקוקיים, שם שיחק דמויות רגישות ובלתי נסבלות בעליל. הקאמבק הגדול שלו ב-24 בא בזכות תפקיד שמאפשר לו אמנם להיות איש טוב –  אבל כזה שגם מענה, מתעלל ורוצח בדם קר כשצריך. ובדרך כלל צריך.

גם ראסל וגם סאתרלנד ג'וניור הם שחקנים שמצטיינים בגילום תפקידים שאין להם כמעט ביקוש, אלא אם כן לא אכפת לך להיות מתויק תמיד כאיש הרע. כי דמויות ראשיות שאין להן מצפון או אלוהים הן מצרך נדיר באקלים התקין פוליטית של הוליווד והעולם שבו היא מושלת. וזה עצוב. כי מי שיראה את קורט ראסל ב"חסין מוות", מצמרר ומקסים באותה מידה כפסיכופט שאוהב להיכנס בפול ספיד במכוניות של בחורות, יבין כמה מוצלח הוא יכול להיות, אם מישהו רק ייתן לו. פשוט טראגי. כל מה שנותר לעשות זה לקחת את "הבריחה מניו יורק" מהספרייה, לצפות ולהיאנח בתסכול. תקראו לו סנייק, והוא יקרע לכם את הצורה.