משני צידי הגבול

 באמצע הבריכה עבר קו, חבל לבן עם מצופים כתומים. המדריך של קבוצת הילדים בדיוק נתן להם את האישור, והם רצו אל המים. מהר מאוד הסתמנה התמונה הבאה: מצד אחד של החבל, במים הרדודים, המון ילדים מכפר ערבי סמוך, כולם בנים, משתוללים ומשחקים. מהצד השני, במים העמוקים, כמה קיבוצניקים בודדים.

גם הילדים שלי ושל אחותי היו שם, משחקים. ניסיתי לבדוק אם הייתי דואג גם אם היה מדובר בחבורת ילדים פעלתנית במיוחד מקיבוץ שכן. כלומר יהודים. אני מניח שלא, שהייתי מודאג קצת פחות. שהדאגה שבה ליוויתי במבטי את הילדים שלי בבריכה נבעה מהגזען הקטן שבפנים. זה שקרא חסמב"ה ודני דין בבית הספר היסודי. זה ששמע וקרא בחדשות על קיני מחבלים, זה ששמע את הביטוי עבודה ערבית גם משמאלנים נאורים. אני מניח שאם היו שם, כמו שברידג'ט ציינה, בנות, זה היה מתרכך קצת. אבל בשורה התחתונה, ישב על שפת הבריכה אב עמוס דיעות קדומות וחרד.

אחד הילדים הערבים התקרב לזאטוט, מביט בו במבט חודר. ואז הסתכל אלי, יצא מהבריכה, ניגש ושאל: "האדא וולדאכ?" הנהנתי. פתאום הוא היה סתם ילד חמוד וסקרן, בלי קשר למוצא. ובלי קשר לקו הגבול שבאמצע הבריכה.