אף אחד לא אמר לי שיהיו ימים כאלה

אבל יש.

 

זה התחיל בטלפון מהאמא של הגמד. היא ראתה אתמול בערב המון עקיצות על הגב שלו, ולא מבינה מאיפה זה. האם אני מואשם בתחזוקה לקויה של מיטת הקומתיים שלהם עד כדי פרעושים? לא ברור. אבל עקיצות בטמפרטורות האלה זה עניין לא סביר, ובגן דווח בדיוק על ילד שחטף אבעבועות רוח. חשוד.

 

חצי שעה אחרי זה שוב טלפון – דיווחו מהגן שהוא פתח את הגבה. נכנסתי לאוטו, נטשתי מנטאלית את יום העבודה, ויאללה לגן. בדרך הרצתי תמונות של הילד, מדמם ואומלל, בוכה ולא מבין למה אף הורה לא מגיע. רדוף רגשות אשמה חניתי במקום אסור בהחלט ורצתי. השומר בשער, מי ייתן ויזכה באיזו הגרלה באיזה מפעל הימורים חוקי, הרגיע אותי. הילד בסדר, גיבור, לא בכיין, הכל תקין. בגן מצאתי את הגמד יושב עם פלסטר ענקי על עין ימין, החבר הכי טוב שלו משמאל, והגננת המופלאה מימין. אוכל בייגלה. זו הייתה נקודת השיא של היום. הוא היה רגוע ושמח למדי.

 

נסענו לרופאה לקבל הפניה למיון. שוב חנייה במקום מגה-בעייתי, כששנייה לפני שאני נכנס למרפאה חולף לו רכב גרר עירוני עם אוטו-שלל. הגמד מציין שאולי גם את האוטו שלנו ייקח האיש מהעירייה, שישים אותו במקום שמותר לחנות, וזה יהיה מין משחק מחבואים. יופי. הרופאה, שכבר התחילה לארוז את עצמה וללכת הביתה, מארגנת הפניה למיון ובוחנת את ה"עקיצות". אין לה ספק. "אבעבועות, 10 ימים בבית, ולגזור לו את הציפורניים קצר". נחמד.

 

במיון אנחנו פוגשים את אמא של הגמד ונשלחים לחדר בידוד, תודות לאבעבועות. מחכים. שעה וחצי עד שהכירורג מגיע. הוא שואל את הגמד מה קרה. אבל ילדים לא יודעים לתמצת. באמצע ההסבר הארוך על ההחלקה בחול בזמן תופסת גובה (אני לא זוכר את הסוג הזה של תופסת מהילדות, זה משחק די אידיוטי) הרופא מסתובב ויוצא מהחדר. בא לי להרוג אותו. אני מבין את הלחץ וכל החרא הזה של רופא במיון, אבל עדיין בא לי לנקב לו את הכליה באמצעים לא סניטאריים. בנאדם, אם אין לך זמן תשאל אותי. אל תעזוב ילד בן ארבע עם חצי משפט באוויר. זה מעליב.

 

לא תופרים כבר היום. מדביקים. זה אשכרה נראה כמו דבק נגרים, תופסים את קצות הפצע, מצמידים, דבק, ושלום. זה קצת כואב, יש קצת בכי, אבל נגמר מהר, ולא משאיר תפרים. רק צלקת סקסית קטנה עם סיפור לשנים הבאות. מה יקרה אם אני אשכח את הסיפור, הוא שואל. האמא שלו מתנדבת להזכיר. נוסעים לבית שלה, ובזאת תם החלק הזה של היום. ההמשך כולל שלל שיחות טלפון בנושאי עבודה שמעצבנות בכל כך הרבה רבדים שונים עד שבאמת עדיף לעבור לגדל עיזים בדרום אוזבקיסטן, ולקינוח – קטטה קטנה עם בריג'ט, לפני השינה, כדי לסגור את היום יפה יפה. מחר יהיה כבר יום חדש, עם ילד קטן ומתוק שנראה כמו אחרי 3 סיבובים עם מייק טייסון בתקופת הטרום נשיכות בזירה, שצריך להיות בהסגר. אבל היי, גם זה יעבור.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

5 responses to “אף אחד לא אמר לי שיהיו ימים כאלה”

  1. ימימה says :

    דווקא חשוב לשאול את הילדים במקרים של חבלות חמורות (וכמובן, גם להקשיב להם…) פשוט כדי לוודא שמה שקרה היה תאונה ולא באשמת ההורים.

    לפעמים אפילו כדאי להפריד בין הילד להורים בשביל התחקור הזה.

  2. ח ל י says :

    לא שאלת 🙂

  3. נעם says :

    כמו כל אמן גדול.. לפחות הן מוציאות ממך אות חיים.

  4. שוקי says :

    צורות עושות אותך פיוטי נעם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: