ארץ קשוחה לזקנים, אבל לא למקסיקנים

 

קודם כל הסיפור על איך הגעתי לראות את הסרט לפני הגעתו לקניונים, ולא בהקרנת עיתונאים. נכנסתי להגרלה של וואלה – כרטיסים להקרנת גולשים – ומצאתי שם לינק למשחק טריוויה באס.אם.אסים. אחרי כמה שאלות מחוכמות כמו "האם מייקל לואיס משחק בארץ קשוחה" נמאס לי. האינטליגנציה שלי הלכה להיעלב בצד. אבל כנראה שזה הספיק. ביום ראשון התקשרו מוואלה להודיע שזכיתי – הקרנה לי ולעוד 19 חברים. מחר. אספתי מפה ומשם, ויאללה, סרט.

 

 

את הספר של קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, שעליו מבוסס הסרט, קראתי ממש לא מזמן. ועכשיו משהו שהוא לא ספוילר, עדיין: הסרט נאמן לחלוטין לספר, מכל הבחינות, אבל בעיקר בתחושה שמלווה אותך ביציאה מהעולם. אותו תסכול, אותה עגמומיות, אותו ייאוש. אותה תהייה על הפרת החוזה הבלתי כתוב שהיית בטוח שאתה חתום עליו. איך ממערבון קלאסי הגענו לכאוס הלא פתור הזה. העולם של מקארתי – וזה סרט שלו לא פחות, ואולי יותר, משל האחים כהן – מדכא. זה עולם על פי תהום, עולם שבו הכל נמצא על סף קריסה, שבו החוקים הישנים לא עובדים. אבל מה שהסרט חידד, מה שהחמצתי בספר, הוא שהפחד הנורא מהקריסה הזו הוא פחד של זקנים.

 

שימו לב לנבל בסרט/ספר, אנטון צ'יגור. לא ברור לגמרי מה הוא, אבל אמריקאי wasp הוא לא. לטיני כנראה. שאר הרעים בסרט הם מקסיקנים. כשאד טום, השריף שטומי לי ג'ונס יכול לגלם מתוך שינה ואחרי 16 צ'ייסרים של וודקה, מבקר איש חוק קשיש ונכה, מזכירים לו שגם פעם העולם לא היה כל כך בטוח. הקשיש בכיסא גלגלים שולף סיפור על מותו של איש חוק בעבר, שנורה על ידי חבורת אינדיאנים. לא לבנים – אינדיאנים.

 

בדיאלוג שלקוח מהספר, מתלוננים אד טום ועוד רד-נק מזדקן על הנוער של היום. שיער ירוק, לא אומרים "גברתי" ו"אדוני". בספר, אם אני זוכר נכון, זה מונולוג. בסרט, האחים כהן הופכים את זה לדיאלוג קצת מצחיק. פתאום זה נראה כמו שני זקנים נרגנים עמוסי דעות קדומות שמקטרים. זה מעורר את התהייה אם מקארתי, סופר מוכשר כשד, הוא קצת זקן נרגן וגזען בעצמו. זה לא פוגם ביצירת המופת שכתב, ובסרט המעולה שיצרו האחים כהן לפיה. ספר/סרט שמשאיר אתכם עם תחושות חידלון בכאלו עוצמות, לכל כך הרבה זמן, הוא יצירת חובה. על השולחן בבית מחכה לי עוד ספר של מקארתי, שבריג'ט הביאה מלונדון. מסקרן לגלות עוד קצת על מקארתי, וההעדפות שלו, דרכו.האם הפחד מהשונה הוא חלק ממה שמקארתי מנסה לומר – או חלק מהתת מודע שלו.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

5 responses to “ארץ קשוחה לזקנים, אבל לא למקסיקנים”

  1. עמיחי יעקבי says :

    רק השבת סוף סוף ראיתי אותו

    נהנינו מכל רגע. מומלץ בענק.(למרות שעפרה בחצי השעה הראשונה הסתכלה עלי בהלם כל כמה דקות ושאלה באימה – לאיזה סרט לקחת אותי?!!!)

    האחים כהן (וטרנטינו, שהוא אח שלי אם לא ידעת) לא רק יודעים לספר סיפור, הם גם נהנים לעשות את זה ומתענגים על כל רגע קולנועי.

  2. שי says :

    אני לא ראיתי את אותו הסרט כנראה.

    הסרט הזה היה כל מה שהאחים כהן לא היו פעם והידרדרו לשם.

    אפיון הדמויות היה שטחי. הסיפורים הנלווים לדמויות היו שטחיים. איפה דמות השוטר פה ואיפה היא בפארגו? איפה העזר כנגדו בפארגו ואיפה פה?

    דם והרס עשו טוב יותר בצומת מילר. הפתעות ופליאות נעשו כבר בכל הסרטים שלהם. ופה זה לא היה כל כך מפתיע. השאלה היתה מתי ואיך ולצערי לא למה.

    האחים או האח השתמשו בכלי ההפתעה בתאונה כקומיקס. גיבור ללא חת. רשע לא ברור. לא אהוב ולא אוהב. דמות שירדה אלינו מהשאול. גם פה הם לא מחדשים. לא לעצמם ולא לקולנוע.

    ומה שמצער ביותר זו שהרגשתי איך אני אמור להרגיש בסוף הסרט אבל הלכתי ליד זה ופשוט לא נכנסתי לזה. כי יאוש אמיתי מסרט מגיע לא בגלל משחק עם הדמויות או סוף כזה או אחר, הוא מגיע כי משהו צריך לשרות על הבד. משהו מדכדך שלא מאפשר להרים את הראש ולחייך. ואם כבר לחייך זה משום שאנחנו קצת מקווים לטוב שלא יבוא. וזה מדכדך עוד יותר.

    ניקח את השיחה עם איש החוק לשעבר. יש שם קטע בו המצלמה עוברת בין שני השחקנים. דולי-אין בין דמות לדמות עד שנעצרת בקלוז-אפ על שניהם וממשיכה לדלג ביניהם. ואתה חושב, נו הוא משתמש בכלי קולנועי נחמד ושונה כי בטח הוא רוצה להגיד משהו. ואז אתה מבין שהוא לא אומר כלום. הוא אומר שבעולם (האמריקאי הכובש והלבן) היו רעים מאז ומתמיד שלא צייתו לחוקים שניסו להשית עליהם בעלי ההון והפוליטיקאים המושחתים (פרשנות שלי כמובן. רק שלי).

    בשביל מסר כזה? למקד את תשומת הלב של הצופה באמצעות כלים קולנועיים לא שגרתיים? נו מילא.

    הצילום לא היה מבריק כיאה לאחים. וגם לא היה שימוש על בטכניקות של צילומי מערבונים. כלומר הם לא באמת חשבו על הסרט זה במונחים של מערבון. לצלם מדבר מגבוה לא הופך את הסרט למערבון.

    ולדבר שהכי לא היה מובן לי אצל שני הקולנוענים הללו. נקודת המבט. מתי הוא עשה שימוש מושכל בכלי הזה? לא שמתי לב. הוא פשוט שיחק עם נקודות המבט כאילו היו אפשרויות צילום ולא כלי להעברת מסר קולנועי.

    במיסיסיפי בוערת למשל – וזה סרט ששוה לראות לבחור הצעיר העזר כנגדו – אין נקודת מבט. פשוט אין. ואז מבינים. הוא לא רואה כלום. הסרט נראה אחרת כשמבינים שנעשה שימוש בכלי הזה כדי להעביר מסר. פה זה לא היה.

    זהו. הייתי חייב להוציא את זה. כי הבטיחו לי סרט טוב. האחים כהן חזרו לעצמם אמרו לי. ובגלל מיעוט היוצרים האיכותיים – שמבינים קולנוע – אני גם אלך לסרט הבא שלהם בתקווה שהם ייזכרו במה שאני עוד לא למדתי.

  3. יואב says :

    לא קראתי את הספר, אבל אני בדרך.
    הפליאה והמכה בבטן כשרואים את לואלן מוס שכוב על הרצפה גורמת לך להתבייש בעצמך – איך היית כזה תמים?

  4. איריס says :

    קראתי לפני כמה חודשים, ואף כתבתי על כך בקצרה אצלי בבלוג, אכן, מצמית ומדכא, אם כי לא לחלוטין. הסופר לא נשמע לי זקן ולא נרגן, ריאליסט.
    העובדה שהרעים הם לא לבנים, פה ושם, היא חלק מאי דפיקת חשבון לפי.סי, וטוב שכך.

    ב
    THE ROAD
    אפשר גם להוסיף תלונות על מגדר, כי האמא פשוט בורחת מהמערכה ומפקירה את הילד והבעל.
    אף אחד לא מושלם, אבל הספר קרוב למושלם, לעניות דעתי.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says :

    בהשוואה הספר האחרון שלו, The ROad, לא ארץ לזקנים הוא מעריב לנוער

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: