משהו בחיתוך הדיבור

יש קווי אופי נרכשים. התנהגות נלמדת, כנראה בעיקר בארגונים מסוימים. משהו שקרה היום הזכיר לי את הסיפור הבא:

במסגרת הטיול הגדול שאחרי הצבא הגעת, כמה מקורי, לנפאל. טיילתי עם מישהי שמאז אבדו עקבותיה (וחבל) ובשלב מסוים הסתובבנו עם צמד ישראלים. והנה העניין: משהו בהם היה מאוד מאוד מוכר. מאוד. אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק. היה לי ברור שלא ראיתי אותם מעולם, אבל משהו לא הפסיק להציק, מין איש קטן בחלק האחורי של הראש שכאילו נועץ אצבע בכתף שלך. תשמע, אתה מכיר אותם.

ואז, בוקר אחד, נפל האסימון. השיחה הגיעה לנושא הבלתי נמנע של הצבא. הם היו טייסים. והכל התבהר – הם נשמעו בדיוק כמו הדוד שלי, טייס קרב ותיק. אותו ביטחון עצמי, אותה צורת דיבור חסרת ספקות. אותו כור היתוך.

גם במקצוע שלי יש אנשים כאלה. אפשר לזהות אותם מקילומטר, בוגרי עיתונים צבאיים או אותה תחנת רדיו מיתולוגית. לפעמים זה טוב. לפעמים מעייף. היום, מן הסתם, זו היתה אופציה ב'.