מקווה שהחמאס לא חופר כל כך טוב

אני לא יודע מה היתה השעה שבה הצאצאה התעוררה. לקח לי זמן להבין איפה אני ולמה, ואני רק זוכר שהיה חושך. היא שאלה אם אפשר לישון איתי הלילה. מכיוון שאח שלה כבר חרפ שם, בועט לי בצלעות מתוך שינה כמו שרק הוא יודע, סירבתי.

אחרי כמה שניות שמעתי אותה מייבבת במיטה. לא סתם בוכה – יש כל מיני סוגי בכי לילדים. זה היה מהסוג המייבב, האמיתי. קמתי, מיואש. היה לה חלום, שלפי הגדרתה, היו בו כל הפחדים שלה. החלום כלל גנב שנכנס לבית של אמא, ואת החמאס, שחופר מנהרה לחדר שלה. והיא מפחדת, והיא לא רוצה למות.

העניין הזה עם החמאס חוזר על עצמו. הילדה בגיל שבו לחשוב על המוות ולפחד ממנו זה עניין טבעי. עם זה אני אתמודד (כאילו שיש לי ברירה). אבל דווקא החמאס? אללה יודע מתי בדיוק היא קלטה בחצי אוזן את העסק הזה עם החמאס והמנהרות באיזו מהדורת חדשות. אבל מאז זה נדבק. המצב הפוליטי-בטחוני המחורבן פה, נדחף לכל דבר.

הסברתי לה שהחמאס לא יחפור כל כך רחוק, ושגם אם כן, הם יגיעו לשכן הזקן והמעצבן מלמטה, ולא אליה. היא לא השתכנעה. הבטחתי לה שאם הם יבואו אני אגרש אותם, מתחיל לתהות בעצמי מה הטווח היעיל של מנהרה. אולי הילדה עלתה על משהו. איכשהו היא נרגעה בסוף, וחזרה לישון. יאללה הודנה.