אז איך הבאטמן החדש?

כילד גיק חובב קומיקס, שמחטט בקופסאות קרטון בחנויות ספרים יד שנייה של אנגלו-סאקסים ברעננה בחיפוש אחר החוברת הבאה – הכי אהבתי את באטמן. כשישבתי בשישי האחרון בהקרנה של הסרט החדש בסדרה, "האביר האפל", נזכרתי למה.

לא אהבתי את הסדרה. אהבתי את הדמות. כי חלק נכבד מהקומיקס של באטמן היו די פח. לא היו לו את הכותבים או המאיירים הכי טובים, והעלילות היו לא פעם דביליות לגמרי. אבל הדמות.. במעט הפעמים שעשו את באטמן נכון, הדמות שלו היתה אפלה ומורכבת מכל יציר דו מימדי לובש גלימה אחר.

והיה גם את עניין היעדר ההורים, והנקמה. ב"הרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי" (המעולה!) כותב מייקל שייבון על דור שלם של ילדים אמריקאים שגדל בלי אבא – כי אבא היה עסוק במלחמת העולם השנייה. היחסים בין באטמן לרובין, העוזר-נער שלו, היו סוג של יחסי אב-בן תחליפיים, ולא יחסים הומוסקסואליים סוטים, כמו שחשש הממסד. היו שם שני אנשים שההורים שלהם נמחקו מחייהם הרבה יותר מדי מוקדם. כל מי שעבר חוויה דומה לא יכול היה שלא להזדהות.

אז איך הסרט? ארוך מדי, ומעולה. מבוים ברשלנות, ומשובח. אני אסביר. מדובר פה בכמעט 3 שעות, ובבמאי שלא פעם פשוט לא שומר על רצף. רק כשקראתי את הביקורת הזאת הבנתי סוף סוף מה הפריע לי – דמויות נעלמות ומופיעות בלי היגיון, ובסצנות הפעולה לא תמיד ברור מה קורה ואין ממש כוריאוגרפיה ברורה. אבל זה לא משנה. כי מה שיש בסרט הוא אפוס שממש לא מתנהג כמו סרט אפקטים וקומיקס. יש בו עלילה שמנסה ומצליחה לומר משהו, יש בו דמויות עם עומק, שחקנים מעולים, והתחושה הלא ברורה הזו, המרכיב הסודי נטול השם שגורם לך להרגיש שאתה צופה כאן במשהו קצת אחר. משהו טוב יותר משאר החבורה.

הסרט גם נאמן להפליא לרוח הקומיקס – לפחות פריטי הקומיקס שהוא בוחר להיצמד אליהם. שתיים מיצירות המופת שקשורות באיש העטלף, year one ו-the dark knight returns (של פרנק מילר, ההוא שכתב את סין סיטי) בולטות בהשפעה שלהן, בעיקר באווירה ובטון. באטמן מוצג כאלים, אפל, על סף הלא יציב נפשית. והג'וקר – הג'וקר משדרג את הסרט בשתי רמות בכל פעם שהוא על המסך. הית' לדג'ר מוחק את ג'ק ניקולסון בלי למצמץ. הדמות שהוא עושה מהפנטת ומפחידה, לא מעט בזכות הכתיבה – הוא כאוטי והוא מפחיד בעיקר כי הוא לא מובן. זו גם אולי האמירה הכי חזקה וברורה של הסרט, על ההתמודדות עם רוע שאין לו מניעים שאפשר לתפוס. הג'וקר לא מונע מחמדנות או תאוות כוח. אף אחד לא באמת מבין ממה כן. מי אמר טרור איסלאמי קיצוני ולא קיבל.

לכו לראות את הסרט. תמיד חשבתי שתרבות הפופ היא הדבר המעניין באמת. שדווקא דרכה אפשר להבין עד הסוף את רוח התקופה, את הפחדים והסטריאוטיפים והתקוות. "האביר האפל" הוא דוגמה קלאסית למה שסרטי הקומיקס יכולים להיות עם טיפול של במאי וכותב אינטליגנטי. ויש גם מלא אקשן, ואת הית' לדג'ר, השם ייקום דמו, שעושה שם את תפקיד חייו הקצרים. לא תוציאו 35 שקל?