מלחמת האופל הבין-דורית

אני מניח שנגה חשבה על זה לא מעט לפני שהודיעה לי. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שזה בסדר, היא קלטה כנראה מה זה אומר מבחינתי. "אני חושבת", היא אמרה, "שאקרא את שר הטבעות בשנה אחרת. כשאהיה יותר טובה בלשון".

קודם כל נפריך את הטיעון הקלוש הזה. היא אולי בכיתה ד', אבל אני קראתי את שר הטבעות אי שם בה' או ו', והילדה היום הרבה יותר חכמה ממה שאני הייתי אז. היא קראה את כל ספרי הארי פוטר (יותר מפעם אחת), קראה גם את ההוביט. שולטת, בקיצור.

האמת היא שהספר משעמם אותה, אלוהים אדירים. ואם אני מרחיק את עצמי מהכאב והתוגה, אני מבין למה. כשאני קראתי אותו זו היתה תגלית, בהמשך ישיר להוביט: עולם חדש ומופלא שלא הכרתי. ככה זה כשחשופים לערוץ טלוויזיה בודד, והקונספט של סרטים בבית בכבלים או לוויין נשמע כמו משהו מסדרת מדע בדיוני שלא תראה ממילא, כי מי בדיוק יקנה אותה לשידור. אפילו וידאו לא היה בשלב ההוא.

נגה מגיעה לספר מנוסה ובקיאה. היא כבר שכחה דברים שאני בגילה עוד לא ידעתי. ועם כל המטען הזה, של שלל ערוצים, סרטי די.וי.די וספרים, שנספג בנפשה הלא כל כך רכה, היא מגיבה אחרת. הקצב של טולקין איטי. אין דמות נשית משמעותית לפחות בתחילת הספר. הקסם לא עובד בשבילה.

אני בלעתי את שלושת הכרכים בפחות משבוע. חזרתי הביתה מבית הספר ומייד התחלתי לקרוא. הפסקתי רק פעם אחת, אחרי שגנדלף נפל לתהום במכרות. הייתי בטוח שהוא מת, ולא יכולתי לשאת את זה. אמא שלי לא הבינה למה אני מסתובב פתאום למטה, ולא ספון בחדר, קורא.

נגה לא היתה קונה את זה. ראיתי איתה את "בחזרה לעתיד". היא דווקא מאוד אהבה את הסרט, ומייד התחילה לנג'ס על מה עם ההמשך. אבל היא לא באמת היתה במתח. "זה סרט אמריקאי" היא אמרה לי בביטול כשניסיתי להלחיץ אותה כשאני רומז שמייקל ג'יי פוקס עלול להישאר תקוע בשנות ה-50. היא יודעת איך זה עובד. סרט אמריקאי, חייב להיות סוף טוב.

כשהייתי קטן לא הכרתי את החוקים. או שלפחות לקח זמן עד שהפנמתי אותם. שר הטבעות זכור לי כחוויה מעצבת, ספר שהפחיד אותי, השפיע על הדמיון והטעם הספרותי שלי וגרם לי הנאה עצומה. בשביל נגה זה עוד ספר פנטזיה, קצת מיושן, לא הכי מעניין. מבאס.

מזל שאחיה הקטן מגלה עניין בריא במלחמת הכוכבים. ובכן תומר – אני פונה אליך במסר נרגש ודרמטי. אתה תקוותי היחידה.