אגרוף הזעם, עזה וגן הילדים
לפני יומיים תומר עמד ובעט בכדור, מהז'אנר שמחובר לחוט ומאפשר לך לשחק איתו בלי לרדוף אחריו. כשאמא שלו שאלה אותו מה הוא עושה, הוא אמר לה "אני מוציא את הזעם שלי". הילד בן 5, לעזאזל.
אלימות זה רע. ומי שמרביץ, ישמח תומר לעדכן אתכם בחכמת הגננות, הוא בעצם חלש. יופי. בשנה שעברה ילד אחד תפס לתומר את המקום הקבוע במפגש הבוקר בגן, וסירב, מעשה נוער גבעות, להתפנות. תומר, ברגע קלינט איסטוודי, לא חשב פעמיים ודפק לו אגרוף. מה שגרם לגננת לכעוס עליו. מה שגרם לו לבכות. מה שגרם לילד אחר לצחוק עליו, כי הוא בוכה. טעות. תומר הכניס אגרוף גם לו.
זה באמת לא בסדר, אבל אני מודה, שהתגובה הראשונית שלי הייתה גאווה גדולה. יש כאן דילמה, רבותי. כי מאחורי כל שמאלני נאור וחובב שלום, מסתתר ניאנדרתל עם נבוט. או אלת בייסבול. ברור לי שתומר היה צריך לגשת לגננת ולהתלונן על הילד שתפס לו את המקום. כמו איזה חנון. זה גם מה שהייתי אומר לו. אבל התגובה היצרית, הראשונית, הייתה משהו בנוסח "איזה גבר". מה לעשות, הקיום האנושי מורכב מדילמות שאינן תמיד פתירות. ניסיון לדו קיום בין הרגש לרציו, שכמו במזרח התיכון, לא ממש עולה יפה.
מה שמתחבר יפה למלחמותינו הצודקות והצודקות פחות באזור. אני לא מצליח לייצר התרגשות פטריוטית מהמבצע בעזה. אני חושב שמדובר באמת במבצע אין-ברירה, אבל רק כי השקענו שנים בלייצר את חוסר הברירה הזה באמצעות אימפוטנטיות פוליטית, זדון, טיפשות ומה לא. מצד שני, אחרי ששנים ישובי הדרום חטפו טילים, למה שאנשי חמאס לא יחטפו גם? צריך לעצור את המבצע מייד לפני שעוד ילדים ונשים ימותו, וצריך גם להיכנס באם-אמא שלהם. להראות להם מה זה, וכו'. אתם מכירים את הפזמון.
אני קצת מקנא בימנים פשיסטיים אמיתיים, וקצת לא מאמין לשמאלנים פציפיסטיים טהרנים. אצל רובנו הקלגס וההומניטר מתגוררים ביחד, מתחת לאותו עור. גם אצל תומר, שבועט בכדור במקום בחבר שעצבן אותו. אני שמח שהוא מוציא את הכעס ככה. אבל אני אשקר אם אומר שכשבריון חצר בית ספר כלשהו יחטוף ממנו סנוקרת, אני אצטער על זה.
13 תגובות ל-“אגרוף הזעם, עזה וגן הילדים”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
אל תיתמם. קראת בדיוק את דברי וקשה למצוא שם צער על גורלו. יש שם כעס על שיטת "החיסולים" שמביאה בעקבותיה עוד דם ועוד דם ועוד הרג של אזרחים (שלנו) ואחר כך שלהם ואז עוד חיסול וחוזר חלילה ושוב בלי הרף.
איזה דבר אכזרי היה זה להרוג את מפקד מנגנון הביטחון של החמאס. גם הוא הרי תינוק רך ותמים (או לפחות הוא היה כזה פעם).
יש הבדל של שמיים וארץ בין ארגן טרור אשר מפקדיו פוסעים בנינוחות מישיבה לישיבה ולנים בשלווה בבתיהם תוך ידיעה שהם חסינים מפגיעה לבין אותו ארגון טרור אשר ראשיו חיים בסתר, מחליפים דירות מסתור וחיים תוך כדי שהם מביטים תדיר מעבר לכתף. מבחינה לוגיסטית ומבצעית קשה יותר לקיים ארגון טרור ככה. וזו גם התשובה (הלא ממש פופולרית) לטענה "על כל אחד שאנחנו הורגים בא אחד אחר". נכון, בא אחר, אבל הוא לא מיומן, לא מקושר ו(עדיין) לא קטלני כמו זה שבחייו התנקשנו.
ומכיוון שמידע אישי אני יכולה לספר לך על החרא שאנחנו אוכלים בשדרות כל פעם שצהל "מחסל" – (עוד מילה מחרידה ומכוערת וניבזית – מעניין איך היית קורא להרג של אחד ממנהיגנו)
ואת החרא הזה אוכלים התושבים הפשוטים לא רמטכלים, שרים, ושאר דוחפים לאירועים כאלו, אז אני יכולה להגיד לך שזה לא חכם, לא מוצלח ומביא הרבה מאוד נזק.
ועד שאתה לא תבין שמי שסובל בגלל הפוליטיקאים הלא חכמים שלנו זה כולנו – אתה ואני וכולם, אז כנראה שנמשיך לסבול כמו שכבר נאמר: "אם יאמר העבד אהבתי את אדוני, לא אצא לחופשי…" רק ששם הוא מקבל על זה עונש ורוצעים את אוזנו לפני שהוא הופך לעבד עולם, וכאן ממשיכים לכתוב טוקבקים מתלהמים באינטרנט ומרגישים נורא גיבורים כשמישהו אחר משלם את המחיר.
לא יכול להתאפק וחייב לומר לך : תגובתך על חיסול שר הפנים היא גלותית.
ידע אישי חמישים שקל, אבל בשביל העיניים שלך מותק – חינם – תמיד תמיד יהיה מי שלא תצליח לרצות.
בפוסט הכי שקול (ובדרך כלל שלך תמיד כאלו) יגיח איזה צדקן אחד או מתלהם אחר ו… אודרוב מכות.
אבל העיקר שחיסלו את שר הפנים של החמאס, מה שיביא נקמה איומה ונוראה, שאיש מהמחליטים על החיסול המפואר הזה, לא יסבול ממנה באופן אישי.
המתלהמים מצד אחד, והמיתממים מצד שני, הצודקים (בעיני עצמם) מצד אחד, והטועים (בעיני השאר) מצד שני:
הפוסט הזה והפוסט של אסי סיקורל הם הפוסטים שהכי התחברתי אליהם בנושא המלחמה, ולו רק בגלל שמראש הכותב מבין שאין כאן אמת אחת ויחידה שאין בלתה.
פוסט מצויין.
זה טוקבקיסטים צדקנים, קשי הבנת הנקרא שלא מסוגלים להבין משהו שמספר הרבדים בו גדול מ-1.
כתבתי על קונפליקט. זה לא מסובך.
גאווה גדולה? אללי. הילד הכניס אגרוף לילד בן חמש שבסה"כ לא רצה לקום. לא לבריון, ולא לבן משפחת אלפרון.
והאגרוף ישוב ויכה, אין ספק, כי המסר לא חד משמעי, כי התפיסה שאלימות היא אלימות ולא דרך לפתרון קונפליקטים לא מוטמעת אצל ההורים, אז איך תהיה אצל הילדים?
וממש כמו בפוליטיקה – כל הורה חושב שהילד השני הוא הבריון האמית, תהיה בטוח שגם ההורה של הילד השני.
הכוח היחיד לשנות מהיסוד טמון בחינוך, ותראו על מה אנחנו גאים.וזה מבאס.
אפרופו מסרים סמויים – "לפני שנשים וילדים ימותו"? ומה עם גברים? איך נשים וילדים על סקלה אחת וגברים על אחרת?
גאווה גדולה? אללי. הילד הכניס אגרוף לילד בן חמש שבסה"כ לא רצה לקום. לא לבריון, ולא לבן משפחת אלפרון.
והאגרוף ישוב ויכה, אין ספק, כי המסר לא חד משמעי, כי התפיסה שאלימות היא אלימות ולא דרך לפתרון קונפליקטים לא מוטמעת אצל ההורים, אז איך תהיה אצל הילדים?
וממש כמו בפוליטיקה – כל הורה חושב שהילד השני הוא הבריון האמית, תהיה בטוח שגם ההורה של הילד השני.
הכוח היחיד לשנות מהיסוד טמון בחינוך, ותראו על מה אנחנו גאים.וזה מבאס.
אפרופו מסרים סמויים – "לפני שנשים וילדים ימותו"? ומה עם גברים? איך נשים וילדים על סקלה אחת וגברים על אחרת?
אגב, ממליצה לך בחום לקרוא את גן ריקי של גרוסמן, אם טרם קראת.
הרבה תובנות. אמנם לא מגיעות לקרסולי הילדים הפרטיים שלך, ואנחנו אובייקטיבים לגמרי כמובן, אבל עדיין…
בכיתה ד, לפני שלמדתי לרכב על אופניים, היינו ביום בטיחות בדרכים בפארק הירקון. רכבנו על אופניים על פי התמרורים, ואני היחידי בכיתה עם גלגלי עזר… אחרי כמה סיבובים נמאס לי ממדיניות ההבלגה, תפסתי את אחד הבדחנים ועשיתי לו מה שעשיתי. רוב הילדים השתתקו, אבל כמה צחקו עוד יותר (מזכיר משהו?), ואילו המורים לא אמרו כלום (אפילו השדון המוסרי שיושב לי בראש- אמא שלי, נכח…). אבל אחרי שלוש דקות התחלתי לבכות בגלל מה שעשיתי לו… ואז כל השאר גם כן המשיכו לצחוק עלי…
מעניין למה בכיתי. אני חושב שזה בגלל כשלון המתקפה (כי היו ילדים שהמשיכו לצחוק) שממילא הייתה מנוגדת למה שהרגשתי.
נראה לי שזה ממש מלחמת לבנון השנייה…
נראה לי שהמסקנה היא שיש לעסוק במישור המדיני בלבד, או שמחסלים את כל האויבים עד תום. קצת מזה וקצת מזה לא עובד … 🙂
זה מזכיר לי, למרות שלא ממש קשור, את הסיפור של אבא שלי מילדותו בבולגריה בזמן המלחמה. יום אחד ילד אחד בא אליו ושאל אותו "נכון שיהודים אוכלים ילדים?" אז אבא שלי ענה לו "כן!! ועכשיו אני רוצה לאכול אותך!!" והתחיל לרדוף אחריו
זה היתרון בלהיות אבא לבנות: אני יכול להגיד להן "אם מישהו מציץ לך מתחת לחצאית תכי אותו" ואני יודע שהן בכל מקרה תלכנה למורה/גננת