יהודים עם חרבות, ספרים ובתי קפה

"אין להם עבודה? מה הם ביטניקים"?

אני לא מוכן להישבע שסבתא שלי אמרה את הדברים באופן המדויק הזה. הייתי בן פחות מ-13, צעדנו במדרחוב בן יהודה בירושלים, והיא הסתכלה בחוסר שביעות רצון על יושבי בתי הקפה. ככה, באמצע היום.

אני מאוד אוהב לרבוץ בבתי קפה, לבד, עם ספר. סבתא שלי כבר לא בסביבה לתהות אם הנכד שלה ביטניק, וכשעבדתי בעיתון יומי, והתחלתי את עמלי בסביבות 13.00-14.00 נהגתי לצאת מהבית מוקדם יותר, ולשבת שעה בבית קפה בדרך, בין הבית לעבודה, לקרוא. רצוי עם מוזיקה באוזניות, אלא אם בית הקפה מריץ פלייליסט מצטיין. סוג של בטלן, בעיני דורות קודמים, אני מניח.

היום סיימתי בבית קפה לא רחוק מהבית את gentlemen of the road  של מייקל שייבון. ספר מקסים, מזמן לא היה לי עצוב כל כך לסיים ספר. בניגוד לשני הרומנים השמנים והשאפתניים שלו שקראתי – איגוד השוטרים היידיים הקצת מאכזב וקוואליר וקליי המופלא – מדובר בספר קצרצר (204 עמודים כולל אפילוג ואיורים), שמתאר את הרפתקאותיהם של שני שכירי חרב במאה העשירית. הטוויסט: שני שכירי החרב, סרקסטיים וקטלניים, הם יהודים. כך גם רוב הדמויות האחרות בספר: העלילה מתרחשת בממלכת הכוזרים, שהמירו את דתם ליהדות, כנראה כמהלך פוליטי שנועד לשמור על ניטראליות מול השכנים המוסלמים והנוצרים.

החיבור בין הכתיבה של סופר בקליבר של שייבון לחומר של ספרי הרפתקאות לבני נוער, בתוספת התבלין היהודי, מענג. הוא מצטרף לאיזו מגמה לא ברורה של יהודים בועטים בתרבות הפופולארית. יש גם את "התנגדות" שיצא לא מזמן, עם יהודים שיורים בנאצים, את זוהאן של אדם סנדלר שמציג את הסופר חייל הישראלי, וסרט מלחמת העולם השנייה שטרנטינו יוציא השנה.

וזה קוסם לי, ליברל שמאלני או לא. גם אם בפועל אנחנו אלימים ועמוסי טסטוסטרון כבר 60 שנה, הייצוג שלנו בתרבות הפופולארית הוא לרוב וודי אלן, קרבנות שואה ושאר חוטפי מכות. צמד יהודים שמסתובבים עם חרבות וגרזני קרב, ולא כדאי להתעסק איתם? הנה צמד דמויות ששמחתי להיקשר אליהן.