החדש של טרנטינו, או איך צריך להתנהג יהודי בקולנוע
בדקות הראשונות של "ממזרים חסרי כבוד" מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא. ואין כאן תלונה לרפד שעובד עם רשת לב. הסצינה הראשונה מזכירה מערבון, רק עם קציני ss במקום כנופייה מקסיקנית. כל דחפי הדור השלישי שלי התעוררו, כל הביקורות המבוהלות על מגע ידיו הגס של טרנטינו בקדשי השואה נראו לי לרגע מוצדקות.
אבל ככל שהסרט התקדם, משהו השתנה. בסופו של דבר, היחס של טרנטינו נראה לי הגון וראוי הרבה יותר מזה של שפילברג ברשימת שינדלר הצדקני, או של במאים אחרים בסרטים "רציניים" לא פחות.
ואז קראתי את הקטע הבא בויינט.
פיט. ממזר.
בואו נפרק את הטענות. קודם כל טוען הדוד מויינט, יש כאן סילוף של הזיכרון, של ההיסטוריה. נער אמריקאי שיראה את הסרט עלול עוד לחשוב שמדובר בייצוג של המציאות. בלי מחנות ריכוז, עם יהודים מקרקפים. אלא שכמה פסקאות אחר כך הוא סותר את עצמו, ומדבר על כך שהסרט לא פועל בחלל ריק. הוא מתכוון להכחשת השואה, אבל מה עם גורמים נוספים? מה עם רשימת שינדלר שאותו הוא משבח, ושאר סרטים וספרים? כמה צופים באמת יילכו לראות את הסרט חפים מכל ידע והקשר?
הלאה. הטענה הבאה היא שהיהודים מוצגים כסדיסטים, הגרמנים כקרבנות. לא ברור איך הדבר מתיישב עם הסצינה הראשונה בסרט, שבה נטבחת משפחה יהודית על ידי הנאצים, אך ורק בשל יהדותם. זאת, אחרי דיאלוג מצמרר בו היהודים מושווים לעכברושים, דיאלוג שכולו ייצוג הגזענות במירעה. ושוב – האם באמת לא ברור לקהל הצופים מי ומה הם הנאצים? האם אין כאן התנשאות מופרזת?
טרנטינו מדבר על חיסול הנאצים כפנטזיה של כל יהודי. הכותב מזדעזע, אני לא. כן, חבורת חיילים יהודים שמחסלת נאצים, ובכלל הקונספט של נקמה בנאצים, מדברים אלי. הם חלק מהאתוס של מדינת ישראל: מה היא לכידת אייכמן ונאצים אחרים, אם לא נקמה, עשיית צדק עם מי שקמו עלינו להשמידנו?
הכותב גם מזדעזע ממה יחשבו על היהודים בעקבות הסרט הזה, איך ידמיינו אותנו בעולם. הוא שוכח את הטענה שהסרט אינו פועל בחלל ריק: האם הצגת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לא משפיעה על דעת הקהל? סרטי שפילברג ואחרים, ועוד אינספור מקורות – רק הסרט של טרנטינו הוא שיעצב את דמות היהודי בתודעה? והאם דמות היהודי כקרבן חסר אונים בסרטו של שפילברג – קרבן שניצול רק בזכות חסדיו של זר – עדיפה? מדויקת יותר, מחוץ להקשר המיידי של השואה? לא ברור.
הסרט של טרנטינו לא פועל, כאמור, בחלל ריק. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה סרטים, כמו מינכן והתנגדות, שמציגים את היהודי כאקטיבי, נוקם, מגן על עצמו. אבל חשוב מזה: בניגוד לסרטים אחרים שמנסים להסוות את היותם בדיה בסופו של דבר, באמצעות מראית עין של דיוק היסטורי וחשיבות עצמית, טרנטינו פועל באופן גלוי. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בפנטזיה, במוצר קולנועי, באמירה על המציאות ולא בייצוג שלה.
אחת האמירות המשמעותיות בעיני בסרט היא מנהגו של אלדו ריין – בראד פיט – מנהיג חבורת הממזרים, לחרוט צלב קרס על מצחם של הגרמנים שהוא משאיר בחיים. לא מדובר בסדיזם לשמו, יש לזה הסבר: בתום המלחמה, הוא יודע, הם יפשטו את מדיהם, ויחזרו לחיות חיים רגילים. איש לא יידע שמדובר בנאצים. ואת זה הוא לא מוכן לסבול. לכן הוא מותיר את אות הקין הזה, לדיראון עולם. יש כאן אמירה, על חוסר הנכונות לשכוח ולסלוח. אמירה על זיוף והעמדת פנים. אמירה שראוי להקשיב לה.
10 תגובות ל-“החדש של טרנטינו, או איך צריך להתנהג יהודי בקולנוע”
Trackbacks/Pingbacks
- - 07/04/2010
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
חריטת צלב הקרס על מצחו של הנאצי כמו שניאונאצים מקפידים לעשות על פניהם של ילדים יהודים עורר צחוק סדיסטי מתפרץ בקהל אולם הקולנוע לב.
ולי נראה שטרנטינו צוחק על הקהל בשעה שמטשטש את גבולות המוסר אצל הצופה.
כל זאת בשעה שמעלה שאלות – מי הנאצי ומי היהודי ולמה הפכו היהודים?
במקום אחר טרנטינו בז ליהודים אמריקאים שלעיתים משווים אותם לאיטלקים בשעה שדוברים איטלקית בעלגות.
פה מראה לנו שיש הבדל בין היהודים לאיטלקים וקל להבחין בו.
דבר טוב שאפשר לומר על הסרט הוא שהקצב שלו טוב וגם שדמות צייד היהודים והיטלר נבנתה היטב. מאוד קל לראות שם שהנאצים המפלצתיים הם בעצם בעלי חולשות
.
סרט מפוקפק למדי. ואני הגעתי לראותו בגישה חיובית.
חריטת צלב הקרס על מצחו של הנאצי כמו שניאונאצים מקפידים לעשות על פניהם של ילדים יהודים עורר צחוק סדיסטי מתפרץ בקהל אולם הקולנוע לב.
ולי נראה שטרנטינו צוחק על הקהל בשעה שמטשטש את גבולות המוסר אצל הצופה.
כל זאת בשעה שמעלה שאלות – מי הנאצי ומי היהודי ולמה הפכו היהודים?
במקום אחר טרנטינו בז ליהודים אמריקאים שלעיתים משווים אותם לאיטלקים בשעה שדוברים איטלקית בעלגות.
פה מראה לנו שיש הבדל בין היהודים לאיטלקים וקל להבחין בו.
דבר טוב שאפשר לומר על הסרט הוא שהקצב שלו טוב וגם שדמות צייד היהודים והיטלר נבנתה היטב. מאוד קל לראות שם שהנאצים המפלצתיים הם בעצם בעלי חולשות
.
סרט מפוקפק למדי. ואני הגעתי לראותו בגישה חיובית.
נאצים, לא נאצים מה זה משנה.
זה משנה. אני לא מקבל את ההכללה הזו, של כולנו בני אדם, הבה נחבק עץ וזה את זו. הסרט מבהיר – ואני מניח שבמכוון – שאולם הקולנוע שנשרף מלא וגדוש בצמרת הנאצית בלבד. רק גרמנים, רק בכירי הנאצים ועוזריהם. אני לא מוצא את ההקבלה כאן לקרבנות חסרי הישע במשרפות.
אני גם לא חושב שהאלימות בסרט של טרנטינו קשה יותר מבסרטים אחרים. להפך – משהו במופרכות שלה הופך אותה לקשה פחות.
אני יושב באולם הקולנוע ומוקף אנשים שמוחאים כפיים למראם של אנשים הנשרפים למוות. נאצים, לא נאצים, מה זה משנה? אנשים נשרפים למוות, כמו בתאי הגזים ובמשרפות, ואנשים מוחאים על כך כף.
טרנטינו אינו מטומטם, ולא סתם היה פה בארץ כדי לחזות בתגובת העם היהודי לסרט שלו. הוא הצליח, במיומנות רבה, להראות כיצד יצר הנקמה והכעס הלאומי יכולים להפוך קורבנות למפלצות. מאות אנשים יושבים בחלל החשוך, צמאי דם ואש, סופגים בחיוך את הסצנות המדממות. גולגלות מתרסקות, קרקפות מוסרות, אנשים נשרפים חיים – וכולם מסביבי עם חיוך ענק על השפתיים. אני עלול להשמע מצטדק, אבל גם אני כמוך – הרגשתי חוסר נוחות אדיר ואי-יכולת להביט במסך.
האנלוגיות ברורות. עין תחת עין, שן תחת שן. עיקרון עתיק יומין, לאוו דווקא צודק. צלבי הקרס על המצח – מחליפים את קעקוע המספרים. השריפה – את תאי הגזים והמשרפות. טרנטינו מנסה ללעוג לנו – הם גזענים, אתם מחפשים נקמה, כולנו אנושיים. לפי תגובת האנשים בקהל, כנראה הוא הצליח.
תודה!
לפי ההגיון של אותו שרצר המשבח את שינדלר הרי שהצופה התמים וחסר הידע יבין מהסרט (רשימת שינדלר) שהאירופה היתה מלאה בגיבורים שהצילו יהודים. ואפילו גיבורים גרמניים.
מה שלא גורע מהתיעוב שלי לפרשת שינדלר.
ונסיים בציטטה משפילברג המנוף בידיו את האוסקר, מודה לכל מי שהביאו עד הלום ובעיקר "לששת המיליונים שבלעדיהם הסרט הזה לא היה נוצר" או משו כזה.
כן, הפורמט מתאים. אבל הטכנולוגיה מעפנה לגמרי 🙂
ומזל טוב
ברוך שובך לרשימות.
הפורמט כאן, אם יורשה לי, מתאים לך הרבה יותר מהאתר אליו ערקת…
וקראתי את הביקורת של עדי שרצר (מי זה בכלל?) בוואינט. ככה נראה היום וואינט: נותנים לדיליטנטים לכתוב על קולנוע.