אלים ומפלצות, היסטוריה וחינוך

אני כבר מתקדם יפה – כמעט באמצע הספר הרביעי בסדרת פרסי ג'קסון. עדיין איטי בסטנדרטים של נגה, אבל בכל זאת.

מדובר, למי שלא מכיר, בסדרה ספרי נוער מצליחה, ב"השראת" הארי פוטר. יש כאן ילד שמגלה שהוא בעל כוחות, בית ספר לילדים דומים, נבואה מסתורית ונבל ממש ממש רע. מה שהופך את העסק ליותר מעוד העתקה חיוורת של הנודניק הממושקף עם הצלקת על המצח, הם שני דברים: כישרון הכתיבה של ריק ריירדן, והוויתור על המצאת עולם דמיוני לחלוטין לטובת המיתולוגיה היוונית.

הרקולס, גרסת הקומיקס

אם תעירו את נגה באמצע הלילה – החלטה אכזרית מצידכם, אבל נגיד – ותשאלו אותה מי הם בני הטיטאנים, ומה הקשר בין הרמס לאפרודיטה, תקבלו תשובות מדויקות להפליא. הסדרה של ריירדן מלמדת את המיתולוגיה באופן יעיל הרבה יותר מכל תוכנית לימודים.

המסר או מוסר ההשכל בסיפורים השונים לא מודגשים בכוח, והכתיבה רחוקה מלהיות פוליטיקלי קורקט. פרסי הוא לא הגיבור המושלם, אלא נער היפראקטיבי, נטול טקט, ונתון להשפעות של קנאה, חוסר ביטחון, רצון לרצות ושאר ירקות אופייניים לגילו. יש בזה משהו אמין ומקסים. וכשהקורא לא מרגיש שמישהו מנסה להחדיר ללוע שלו משהו בכוח, הוא שמח לבלוע את הסיפור בעצמו.

חשבתי על הסדרה כשהשתתפתי בפאנל על משחקי מחשב ופוליטיקה בפסטיבל אייקון. בין היתר הגיע הדיון עם הקהל הקטן לציוויליזציה, משחק מחשב שלא מעט משחקניו מעידים כי למדו ממנו על ההיסטוריה. גם על אירועים ספציפיים בהיסטוריה האנושית, וגם על תהליכים והדינאמיקה שלהם. לא, זה לא תחליף ללימוד בבית הספר. אבל זה בהחלט לוקח בהליכה 80% מהמורות שהיו לי, ויש לנגה.