בלב היער: תנו לי מה שאני רוצה
הסיום של "בלב היער", ספר מתח שלא מתנהג ככזה, מתסכל. לא שהספר רע, להפך. מדובר במותחן שמתנהג כרומן, ועושה את זה יפה. אבל שאלה מרכזית אחת נותרת ללא תשובה. לא נגיד איזו, ספוילרים וכו'.
סיימתי את הספר באותו יום שבו ניהלתי – שוב – ויכוח על ארץ קשוחה, הסרט לפי "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי. האחים כהן נשארו נאמנים באופן פנאטי לגירסה הכתובה, וגם שם – הסוף מתסכל. שזה אנדרסטייטמנט מטורף, כמו לומר שהתסרוקת של חוויאר ברדם בסרט היא לא האופנה האחרונה ממש.
- ברדם. יופי של פריזורה
אלא שזה משרת מטרה. בלא ארץ לזקנים, מקארתי בונה תבנית של מערבון קלאסי, ואז מחרב אותה. במקום העימות בין האקדוחן הטוב למניאק בכובע השחור, תקבלו בסופו של דבר רשע רנדומלי וסוף לא פתור, לא סגור, לא מנחם. כמו בחיים.
מה שמאוד עצבן את הפרטנר שלי לוויכוח. הוא לא רוצה ציניות בקולנוע. הוא לא רוצה את המציאות – קשה, מקרית ונטולת רחמים כפי שהיא. הוא רוצה שיארזו לו את הסוף יפה יפה, לקחת הביתה, בבקשה.
והוא צודק במובן מסוים. ובכל זאת: יש משהו מהנה בלקרוא או לצפות במשהו שמתנהג לפי חוקי ז'אנר מסוים, ואז שובר את הכלים. בלב היער היה מרגיז פחות אם לא הייתי מצפה לקונבנציות של ספר בלשים. הוא גם היה מעניין ומפתיע פחות – אולי.
אני בעד עניין, הפתעות וגם תסכולים קטנים. אבל הספר הבא שיונח על השידה ליד המיטה יהיה אסקפיזם טהור.
2 תגובות ל-“בלב היער: תנו לי מה שאני רוצה”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
גם אותי הסוף עצבן נורא. עם זאת, מאוד אהבתי את הדיאלוגים בספר.
אני דווקא כן חשבתי שהספר היה רע. כלומר, לא רע. סתם מיותר. מהסוג שרגע אחרי שסגרתי לא השאיר שום סימן