איך ללמד את הילדים לאהוב לד זפלין בעידן כוכב נולד וגלי

הילדים זמזמו את "רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". התברר שהיתה גירסה של זה בכוכב נולד. מה שמאוד שימח אותי, ומייד מצאתי להם ביוטיוב את המקור. הם היו מזועזעים – מי זה האיש המאותגר אסתטית הזה שצורח על המסך. למה הוא לא יודע לשיר.

עכשיו נגה התמכרה לגלי, וזה אותו סיפור. מצד אחד היא שומעת שירים של קניה ווסט, איי.סי.די.סי ועוד דברים שהייתי חותם עליהם לגמרי. אבל שוב, כשהשמעתי לה את הגירסה המקורית של גולד דיגר היא עיקמה את האף. הבעיה עם כל הקאברים האלה היא שהם לא מחנכים באמת. זה לא לשמוע את המוזיקה כמו שהיא, אלא גירסה מכובסת, ממותקת, חלקלקה וקטיפתית. עיבודים שמתחנפים לאוזן, נזהרים לא להרעיש, לא לעצבן חלילה, לא לאתגר. זה כמו ללמוד לשתות באמצעות לגימת בירה בטעם תות עם 0.3% אלכוהול.

כשגדלתי שמעו אצלי בבית בעיקר מוזיקה נוסח עדות הגבעטרון. זה עצבן אותי, ואת המוזיקה שלי מצאתי ברדיו ואצל חברים. כשגדלתי גיליתי שאפשר גם אחרת: אמא של חבר בצבא השמיעה לו את הרד הוט צ'ילי פפרס, וחברה טובה קיבלה מאבא שלה השכלת שנות 60-70 עם קרידנס קלירווטר רבייבל. תכננתי לעשות אותו דבר לצאצאים שלי. וזה עובד חלקית. אבל כוכב נולד וגלי מחרבים לי את הכוונות הטובות.